חינוך בראי הפרשה

בשני מקומות בתורה מוזכרות הלכות נדרים” בפרשת השבוע מטות ובספר דברים פרשת כי תצא” בפרשת השבוע “איש כי ידר נדר לה’… לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה”
חז”ל למדו מהפסוקים בפרשה” כי מדובר בנודר האוסר על עצמו לאכול או ליהנות מדבר המותר לו. בספר דברים (כג כג) ” כי תידר נדר לה’ אלוקיך… כי דרש ידרשנו ה’ אלוקיך מעמך והיה בך חטא”.
מפשט הדברים נראה כי הנדר לעצמו אינו ערך חיוני” “טוב אשר לא תדר משתדר ולא תשלם” (קהלת ה ד).
הגם שמדובר בעניני מצווה – כגון לתת צדקה לעני או אפילו אדם מקבל על עצמו חיובים לזרוז עצמו” וכן איסורים שאדם אוסר על עצמו – אינם לרצון ואין הנודר עושה נחת רוח ליוצרו.
אף הרמב”ן (בפירושו על דברים כג כג)” מזהיר להישמר לידר נדרים “כי אף על פי שהם זירוז בקרבנות ה’ אשר הם לך לרצון” אם תידר תבוא לידי חטא אם לא תשלם” או שתאחר לשלמו” ואם לא תידור לא תמצא חטא בענין כלל” כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא” אם כן תשמור מוצא שפתיך כאשר תוציא הדבר מפיך ועשית…”
השאלה היא – מדוע מסתייגת התורה מלידר נדרים?
הנדר הוא ביטוי פרטי” אישי” היוצא מתוך רגש חזק שמבטא מצב פסיכולוגי” גם אם בכוונת הנודר להתעלות במידות או לעקור תכונות שליליות. הגמרא בנדרים מציינת כי מקור הנדר מתוך עצבנות וכעס.
התורה מתייחסת לעולם הפנימי של היחיד” לנטיות הרוחניות והנפשיות” לפיכך היא גודרת ומסייגת
מה מותר ומה אסור להוציא מהפה” מזהירה לשמור בכל היוצא מן הפה” ומחנכת את היחיד לרסן את ההתפרצות האימפולסיבית שלו.
מהפסוקים אנו למדים על תוקפם וחלותם של דברים היוצאים מן הפה” הכוח והעוצמה שיש לדיבור”
לשפה.
מכאן ניתן להבין את ההשלכות של הדיבור בחינוך ילדים. ישנם כמה עקרונות שעליהם נבנה השיח – הדיבור” בין הורים לילדים: שיח הנשען על מקורות כוח אישיים” של ריסון” איפוק ושיקול דעת. דיבור שבונה מערכת יחסים בטוחה שמעצימה את ערכו וכוחו של ההורה והילד.
השיח אינו מתקיים מתוך מטען רגשי ספונטני- אימפולסיבי. הוא מחושב” שקול” שומר על איזון נפשי.
העיקרון הראשון – אמפטיה. אמפטיה משמעותה להיות מכוונן אל הילד” להרגיש את הילד. אמפטיה
יוצרת יחסי אמון וקרבה” חוויה מרגיעה. פעמים רבות ילדים אינם מבינים מה הם מרגישים וזקוקים להורה שינסח את תחושותיהם. כך” ילד החש שמבינים אותו” מבין את עצמו” ומפתח רגישות והתחשבות.
כהורה” אני לומד לשמור על מוצא שפתי” להיות סובלני” לא להיות שיפוטי- ביקורתי.
הקשבה – מעבירה מסר של כבוד. היא נותנת מקום – נוכחותך חשובה. כך מאפשרת להיות “אני” – לתת ביטוי עצמי. הילד לומד גם להקשיב” חש שהוא במקום בטוח כשההורה מתגבר על הדחף להגיב אוטומטית.
חיבור לכוחות החיוביים של הילד – השיחה אמורה להתנהל מתוך מבט חיובי” כשהיא מתייחסת לתהליכים הנפשיים של הילד” למניעים” לשלב ההתפתחות” לתקופות מעבר” לא כפתולוגיה אלא כתופעה חולפת” כניסיון להסתגל למציאות.
חשיבה כזאת תאפשר לילד להאמין בעצמו” ביכולת שלו להשתנות” ולנהל משא ומתן פורה עם עצמו ועם הסביבה” היא תעודד שיתוף פעולה.
גישה חיובית מעודדת” מעוררת תקווה ואופטימיות” משדרת בטחון ועוצמה כהורים משפיעים” וכך ישמחו הילדים לשוחח” להתייעץ” להתלבט איתנו.
עקרונות אלו אינם טכניקה” אלו הם תהליכים פנימיים שאנחנו כהורים אמורים ללמוד להכיר” לפתח את כישרון השיחה” את אמנות הדיבור” את היכולת לנהל דיאלוג עם הילדים.
להיסטוריה של ההורים יש משמעות מכריעה בחינוך. במהלך החיים מתעצבות תבניות חשיבה וסכֵמות של התנהגות – איך צריך ילד להתנהג…
סכמות אלו בנויות על חוויות קודמות שנחרטות עמוק ב”דיסק קשיח” והופכות לתפיסת עולם שעל פיה אנחנו מתנהלים.
ילדים מעניקים לנו הזדמנות כהורים לצמוח” לשנות” ומאתגרים אותנו לגדול ביחד.