בלי נדר

נדרי זירוז מותרים
נחלקו חכמים ביחס לנדרים אם טוב לנדור ולקיים את הנדר או שעדיף לא לנדור כלל. וכך מובא בספרי על הפסוק (בדברים כג כג)” “וכי תחדל לנדור” – “ר’ מאיר אומר טוב אשר לא תידור משתידור ותשלם” טוב מזה ומזה שלא תידור כל עיקר. ר’ יהודה אומר טוב מזה ומזה שנודר ומשלם”. ומבאר המלבי”ם שגם לפי ר’ מאיר וגם לפי ר’ יהודה” לכתחילה טוב שלא יכניס עצמו בנדרים שמא לא יקיימם” “ואין בין ר”מ לר”י אלא כשנדר וקיים נדרו” שלר’ יהודה אז טוב מה שנדר” ולר’ מאיר אף כשקיים ולא איחר טוב היה אם לא נדר ולא הכניס את עצמו בסכנת נדרים”.
והדבר נלמד מהמילה וכי תחדל לנדר” שמלמד שגם “כשיהיה האדם בעת צרה או כשנעשה לו נס שמצוה במצב כזה לנדור” מכל מקום לא ינדור אלא ינדוב” פירוש שיפריש מיד מה שרוצה ויתן מיד” ולא יסתכן באי קיום הנדר.
כך נפסק גם להלכה בשו”ע (יור”ד סי’ רג)” ובקיצו”ש (סי’ סז) הביא דבריו ביתר פירוט וכך כתב: “אל תהי רגיל בנדרים”. “ואפילו לצדקה אין טוב לידור” אלא אם יש לו בידו מה שהוא רוצה ליתן – ייתן מיד” ואם אין לו – ימתין עד שיהיה לו ויתן בלי נדר.”
ואם פוסקים צדקה (בבית הכנסת וכד’) והוא צריך לתת עמהם יאמר בפירוש שהוא פוסק בלי-נדר”.
אבל אמרו חכמינו שטוב לנדור נדרי זירוזין והכוונה אם רוצה האדם לקבוע איזה לימוד תורה או לעשות איזה מצוה והוא מפחד שמא יתרשל ממנה או שירא שיסיתהו היצר לעשות איזה איסור או למנעו מלעשות איזה מצוה “מותר לו לזרז עצמו בנדר או בשבועה” והדבר נלמד מדברי רב בגמרא שאמר “מניין שנשבעים לקיים את המצוה…. למרות שהוא מושבע ועומד מהר סיני? שנאמר ‘נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך’ אך בכל זה יזהר כשהוא אומר שיעשה איזה דבר מצוה שיאמר בלי נדר” (קיצור שו”ע שם).
כמו כן פסק הקצוש”ע “שמי שנודר נדרים כדי לתקן מידותיו הרי זה זריז ומשבח כגון שהיה זולל ונדר שלא יאכל בשר איזה זמן או שהיה אוהב לשתות יין ואסר עליו את היין … נדרים כאלו המה עבודת ה’ יתברך שמו ועל אלו אמרו חכמינו ז”ל: נדרים סיג לפרישות ומ”מ גם בזה אין לו להרגיל את עצמו אלא יש לו להתגבר על יצרו גם בלי נדרים” (שם סע’ ה)
חומרת עוון הנדרים
במסכת שבת מובאים דברי חכמינו על חומרת עוון נדרים – “רבי אומר בעוון נדרים בנים מתים כשהן קטנים. או בעוון נדרים מתה אשתו של אדם” וממשיכה הגמרא: “תנו רבנן בעוון נדרים בנים מתים” דברי ר”א ברבי שמעון רבי יהודה הנשיא אומר – בעוון ביטול תורה (-מתים הבנים)” (שבת לב ב).
מרן הרב קוק מבאר בעין אי”ה (שבת ח”א עמ’ 17) עניין זה ומלמד ש”האדם מחובר משכל ורגש” ואשרי האדם שהשכל והרגש שניהם בו בשלמות ובהתאמה להיטיב”. ויסוד גדול קבעו כאן חכמים בחינוך הבנים” שאמנם חשיבות גדולה יש ב”פיתוח כוח הרגש הקדוש וחובת החינוך הוא לעוררו יפה ולהרחיבו ע”י עזרת מאורעות החיים הנותנים לו יד וזהו הוא מקור הנדר שיסודו בעת צרה והתעלות רגשי הנפש לחסות באלקי עוזו”. כלומר יש מצבים של צרה והאדם צריך עזרה לחסות בה’ כאן בא הנדר המונע מכוחות הרגש של האדם לעזור לו לאדם בעת צרתו.
אבל” אומר הרב” “נעלה מזה הוא חלק בן ישראל אשר לא על פי הרגש הטבעי לבדו יחיה כי אם נפלאות יחזה מתורת ה'”. עיקר העליה וההתעלות היא על ידי לימוד התורה השכלי בעמל וביגיעה כאשר הרגש משמש רק כמסייע לפיתוחו” ולכן בא ר’ יהודה הנשיא ללמד שלא רק בעוון נדרים מתים הבנים כי אם בעוון ביטול תורה” כלומר” רצונו לומר שהרגש הטבעי יועיל בחינוך הבנים רק כאשר יפותח על ידי היתרון הנמצא בישראל באוצר התורה ומבלעדי אור התורה שיזרח” על החינוך לפתח את הרגש הטבעי הטוב – לא יוכשר רגש זה לחינוך ילדי ישראל. לכן בעוון ביטול תורה ומיעוט השפעתה יגדלו בנים בלי זכות של קיום להשכיל ולהיטיב על כן הם עלולים למות לעת רעה כשתיפול עליהם על פי ה’ שופט וצדיק.
ומכאן נלמד יסוד זה בחינוך ילדינו שעם כל החשיבות בפיתוח רגשי החיים” הכל צריך להיות מבוסס על יסודות התורה בקניינה השכלי וכך יגדלו נערינו כראוי ויביאו את ברכתם השלמה לבניין התורה בישראל.