פָּרָדוֹקְס הייאוש

פָּרָדוֹקְס הייאוש. לפ’ קדושים/ הרב זיו רוה
“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (ויקרא יט).
בפסוקים אלה ישנה דרישה גדולה להתקדשות” ש”הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ” (תומר דבורה א’)” וזוהי הדביקות בו” “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” (בספרי עקב יא כב) “מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום” אף אתה היה רחום… מה הקדוש ברוך הוא נקרא קדוש” אף אתה היה קדוש”” נבדל מכל נמיכות” חי חיי עומק” טהרה” מוסר ועילוי מתמיד. אור החיים הקדוש מבאר את לשון העתיד” “”קְדֹשִׁים תִּהְיוּ”” ופירושו שאין הפסק למצוה זו” כי כל שער מהקדושה אשר יכנס” עדיין ישנו בגדר הכנסה שער אחר למעלה ממנו” כי אין שיעור להדרגות הקדושה המזומנת לכל הרוצה ליטול את השם… כי מצוה זו אין לה הפסק ותמיד ישנה בגדר מצוה זו להיות קדושים. ונתן טעם לדבריו “כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” שאין שיעור אל קדושתו יתברך” וחפץ ה’ בבניו ידידיו להדמות לקונם בהפלגת הקדושה.”
פָּרָדוֹקְס. דווקא אצל מי שמנסה לחיות את הציווי הזה” עלול להופיע ‘הייאוש’. אדם המנסה להתקדש ולקנות מדרגות עליונות בצורה אין סופית” גם עליו נאמר (קהלת ז): “כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ” אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא”” שאף אם ישתדל בכל כוחו לעבוד את ה'” עלול הוא לנפילה. פעמים שאדם מנסה לתקן מידה מסוימת” לומד עליה” מתפלל” ושוב נכשל” או אז עלול הוא לומר לעצמו” “כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ”” (משלי כו יא). זוהי השפעה נפשית שלילית של תרבות המערב ההישגית” שבה אין הערכה של ההשתדלות והעמל אלא של התוצאה והשגת היעד בלבד” עד שנדמה לפעמים כי מוטב שלא לעשות דבר מאשר לחוות כישלון. עקב כישלונות חוזרים” עלול גם להיווצר ‘דימוי עצמי נמוך'” האדם מרגיש שהוא ‘אינו שווה'” ‘חסר תקנה’ ו’שור מועד'” שהרי הוא מנסה להשתנות” ושוב נופל. כל זה בניגוד להדרכת חז”ל באבות: “אל תהי רשע בפני עצמך”. אין ספור רעות באות על האדם כשהוא נלכד ברשת חוסר האמון בעצמו” ובאופן פרדוקסלי נמצא שדווקא השאיפה לעילוי היא המרסקת.
שורש היכולת להתרומם” בא מהבנת הפסוק בעוד אופן” על פי רבנו בחיי: ” קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'” אמר הקב״ה הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם” הוו קדושים כשם שאני קדוש” שנאמר: ” קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'”. וביאור זה כי לפי שישראל היו תחילת המחשבה ונתקדשו טרם היות ההוי-ה” וכעניין שאמר הנביא (ירמיה ב) “קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה׳ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה” לכך יזהירם שיהיו קדושים אחר ההוי-ה” זהו קְדֹשִׁים תִּהְיוּ”. לפי זה” הדימוי העצמי הנמוך חייב להיות מוחלף ולפנות את מקומו לטובת ‘ערך עצמי אמיתי'” על ידי הכרת אלוהיותה וקדושתה של נשמת האדם. האדם הוא ‘טוב בעצם'” כדברי המהר”ל” נשמתו הטהורה” העליונה” היא עיקר אישיותו. זהו שורש אמון האדם בעצמו” וגם אם לא עולה בידו שלא ליפול לעולם” סוף סוף אין האדם מלאך” וחשוב שיעריך נכון את עצמו” יזהה את הרצון הטוב שבו כעיקר” ואת החטא כלכלוך חיצוני עובר ומקרי.
תחבולת היצר” להפיל האדם ל’ייאוש שאחר החטא'” מפורסמת וידועה” ואעפ”כ רבים הם הנלכדים ברשת זו. כשדוד המלך אמר ‘חטאתי לנגדי תמיד'” הוא ידע גם להעריך נכון שהחטא שייך אל חיצוניות הנפש בלבד” ‘לנגדי’ כלומר מבחוץ” והיה מלא אמון בקדושת פנימיותו הטהורה. הראיה לכך” שרוה”ק שרתה עליו” והרי אין השכינה שורה מתוך עצבות. לעולם יש לאדם עוד קומות רוחניות רבות ותיקון לחשוף דרך אישיותו” אך אסור שחוסר השלמות יעציב אותו” אלא יזרזו להשתלם. רבי ישראל מסלאנט אמר שקל יותר ללמוד את כל הש”ס מלתקן מידה אחת” אין בדבריו רצון לדכא אלא אדרבא” לנחם” לוקח זמן לתקן” “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ”. אין אדם שלם” במצבו הנוכחי” אך אם הוא מצוי בתהליך השתלמות” זו היא שלמותו” ובלבד שלא יעמוד במקום אחד אלא ישאף תמיד להתקרב אל ה’. (ע”פ המהר”ל בתפארת ישראל).
כבאדם הפרטי” כך בכלל ישראל. לכל שאיפה גדולה לוקח זמן להופיע בשלמות” למציאות אין כנפיים כמו לחזון (ע”פ אורות התחייה ג). התכנית האלוהית מסתבכת בהופעתה על ידי בחירות והבנות בני אדם” אך על ידי עילוי הדרגתי” שב הכול לסדר אלוהי קבוע עד ש”קְדֹשִׁים תִּהְיוּ” מופיע כאידאל לאומי עתידי של מלכות המשיח. המבט העיתונאי והתקשורתי מזהה וצובע את הקלקול החיצוני כחזות הכל” ובכך גורם לחוסר אמון במדינה” להתייאשות מן הגאולה” ול’דימוי עצמי לאומי נמוך’. המעמיק האמתי” ‘צופה הישועה’ רואה מעבר ובתוך הסיבוכים את נשמת האומה הטהורה” ההולכת ומופיעה בעוז” וודאות הופעת הטוב האלוהי” המסלק כל חיסרון” ממלאת את חדרי לבבו אמונה רעננה במדינת ישראל” יסוד כסא ד’ בעולם. כך צריך לגשת אל יום העצמאות” מתוך אמון וראייה פנימית של תהליך הופעת שם ה'” מתוך הודיה על הטוב הגדול שכבר זכינו לו” וביטחון בעילוי הגדול שעתיד להופיע.
קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.