הפטרת פרשת יתרו – ישעיהו ו’
בפרשת השבוע אנו קוראים על מתן תורה – ירידת דבר ה’ מן השמים אל הארץ. במעמד נתינת התורה נוצר חיבור בין העולם התחתון לעולם העליון כאשר הקב”ה ירד אל הר סיני” ומשה עלה אל ההר. בהפטרה אנו קוראים על אחד מן המקומות המרכזיים בתנ”ך שבהם יש מימוש וביטוי מפורש של החיבור בין השמים והארץ. בנבואת המינוי של ישעיהו לנביא הוא ‘עולה’ לשמים ורואה את המתרחש בהיכלות העליונים של מלך מלכי המלכים.
חז”ל מלמדים שקיים דמיון בין מדרגת נבואתו של ישעיהו למדרגתו של משה רבנו – “אין לך גדול בנביאים ממשה וישעיה” (דברים רבה ב” ד). במדרשים אחרים עדיפותו של ישעיהו על פני שאר הנביאים מפורטת יותר: “אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: כל הנביאים היו מתנבאים ולא היו יודעים מה היו מתנבאים” אבל משה וישעיה היו יודעים מה מתנבאים” (ילקוט שמעוני תהלים” רמז תתמא). כמו כן” חז”ל מציינים מאפיינים נוספים של ישעיהו שדומים לאלו של משה: הוא נולד מהול (שוח”ט ט” ז) וחי מאה ועשרים שנה (אגדת בראשית יד” ב).
—
בנתינת התורה לישראל מגלה הקב”ה את יכולת האדם לעשות פעולות אשר השלכותיהן אינן אנושיות חומריות בלבד” אלא אלוקיות. אדם עושה מעשה גשמי” אך פעולתו משפיעה על העולמות העליונים ביותר. והנה בהפטרתנו אנו מוצאים אצל ישעיהו פעולה כבירת השפעה שלו על ההנהגות האלוקיות בעולם.
נבואת הפתיחה של ישעיהו מיוחדת במינה בכך שמעמד זה איננו כולל רק ציווי ומינוי של ישעיהו מלמעלה” אלא גם פעולה הפוכה: ‘התערבות’ של הנביא הממונה עצמו על התכנונים האלוקיים. ירמיה (פ’ א) ויחזקאל (פ’ ב-ג) זכו גם הם למעמד מיוחד של מינוי מגבוה להיות נביאים. במעמדים אלו הם זכו לראשונה לנבואה. בנבואה זו הוגדרו להם תפקידיהם בתור נביאים” ואף ניתן להם כוח רב לממש את ייעודם. אולם אצל ישעיהו אנו מוצאים תופעה פלאית ביותר שבה ישעיהו שותף פעיל בקביעת הייעוד שלו כנביא. למעשה הוא אף מביא להמתקת הייעוד האלוקי לדורו.
התפקיד אשר נאמר לישעיהו משמים הוא לבשר לעם ישראל בשורות חורבן קשות ביותר. כבר בשאלת הקב”ה בפתח המינוי – “אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ” (ח) ניתן לראות את המצב הקשה של ישראל: עתה יש צורך לחפש מישהו שראוי להתנבא” לאחר שבעבר נפוצה הנבואה בהרחבה בעם ישראל. כאשר נענה ישעיהו להיות הנביא שליח ה'” הוא ‘זוכה’ לבשורת איוב: “הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ” (י). לפי פירושו הראשון של הרד”ק (לפסוק ט” וכן כותב הרמב”ם בשמונה פרקים פרק ח)” ישעיהו נשלח לומר לעם ישראל שהוא חטא כל כך” עד שה’ דואג להכביד את לבם כדי שלא יוכלו לחזור בתשובה. מציווי זה מובן כי שליחותו של ישעיהו היא שליחות של פורענות וחורבן לישראל.
אולם ישעיהו” תחת להצטער ולהיבהל שואל שאלה מפליאה: “וָאֹמַר עַד מָתַי ה'” (ו” יא)” כלומר: “הלעולם יהיו ישראל סוררים והולכים”?! (- מלבי”ם) – מִשאֵלתו זו של ישעיהו ניכרת דאגתו הגדולה לעם ישראל ומתגלה תפקידו החשוב כנביא שתובע את זכותם של ישראל וחושף את אחריתם הטובה” גם במקום שבו הוא פגש מצב סופי” לכאורה” של חטאים חסרי תקנה.
ואכן בזכות שאלתו של ישעיהו מתגלה קץ פורענותם של ישראל: “וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה… כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ” (ו” יג) – הקב”ה מבטיח שאף אם יעברו על ישראל פורענויות רבות” גזעם יהיה יציב וקיים באדמה כמו עץ אשר נשאר למרות השלכת” משום שהם זרע קודש!
—
במדרש פסיקתא רבתי (לג) מוזכר שמעלת נבואתו העליונה של ישעיהו נבעה מלימוד הזכות שלימד על ישראל: “אתה מוצא את ישעיה שנתנבא נבואות הרבה יותר מכל הנביאים” ולא עוד אלא שנתנבא על כל אומות העולם… מי גרם לישעיה לבֹא לכל השבח הזה ולכל הכבוד הזה? על שצידק את ישראל ולימד עליהם זכות”.
