מידת האהבה ומידת היראה

מהי הדרך הרצויה בעבודת ה’? האם דרך היראה – הפחד מהעונש היראה מהחטא ואולי אפילו יראת הרוממות – המבררת לאדם המוגבל את ריחוקו מהקב”ה הבלתי מוגבל על כל המשתמע מכך” או אולי דרך האהבה המביאה לידי ביטוי את קרבתו של האדם לבוראו ומאפשרת לו להאמין בעצמו” בצלם אלקים שבקרבו. מובן ששאלה זו אינה מצטמצמת רק ביחס שבין האדם לריבונו של עולם” אלא יש לה השלכות כוללות לכל חייו של האדם ביחסו לעצמו” לכוחותיו ולכשרונותיו” יחסו לחברה שבה הוא חי” לעמו” ובקיצור לכל תחומי החיים.
כבר בהתבוננות ראשונה בסוגיה זו אנו מבחינים שלכל אחת ממידות אלו בנפרד” האהבה כשלעצמה והיראה כשלעצמה” יתרונות וחסרונות. יתרונות דרך האהבה – התחברות” הזדהות” שייכות במחשבה” ברצון ובמעשה” כלליות” אופטימיות” אמון עצמי ואמון באדם ובחברה” שמחה וכיו”ב. חסרונותיה – אי גבוליות” שוויון מדומה” הומניות מעוותת” גאווה” תאווה” מותרות” הוללות וכיו”ב.
לעומתה” גם ליראה יתרונות משלה – מסגרת” פרופורציות” גבולות” כובד ראש וכד'” וחסרונותיה – דלדול כוחות החיים” אי מיצוי כשרונות” אי אמון בעצמו ובמציאות” פחד מחשבתי רצוני ומעשי” עצבות” בורות” שיתוק וכו’. ברור אפוא שעל מנת לעבוד את ה’ באופן הראוי ולנהל את חיינו בצורה נכונה עלינו לחבר בין שתי דרכי חיים אלו – האהבה והיראה. אהבה ללא יראה ויראה ללא אהבה עלולות להביא את האדם והחברה” ואת המין האנושי בכללו” לעיוותים מחשבתיים ונפשיים” וממילא להתנהגות מעשית כושלת ומזיקה ביותר” וכפי שהגדיר זאת בתמציתיות הרב חרל”פ (שמונה פרקים” פרק חמישי סעיף ד): “העיקרים בהשגת השי”ת הם האהבה והיראה” ועם ששניהם עיקריים זה בלא זה לא יקום. האהבה בלא היראה מתפשטת גם לידי הסיגים שבאהבה” הם התאווה וכל צבאיה” ויראה בלא אהבה מתפשטת לסוגי עצבות וקדרנות” וכל זה לפי שלהביא התולדה הנכונה” התכלית המבוקש” להיות קשור חבוק ודבוק בו יתברך והשגה בו ובתורתו ושעשוע קיום מצוותיו” צריך שיהיה דווקא על ידי שתיים והם הם האהבה והיראה”.
אם כן” ברור מדוע לפני קריאת שמע” עת מקבלים אנו על עצמנו עול מלכות שמים אומרים אנו בתפילה “והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך…” וכמו כן נוהגים אנו לומר לפני קיום כל מצוה “לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו (ביראה) וברחימו (באהבה) ברחימו ובדחילו (באהבה וביראה) בשם כל ישראל הננו באים לקיים מצוה…”. אנחנו העם היודע לייחד את שם ה'” דהיינו לגלות את המקום “האחד” של כל הפרטים של כל ה”יחד” המתגלים באהבה וביראה” בקרבה ובריחוק גם יחד.
זו אולי גם הסיבה מדוע הרמב”ם שֶמָנָה בספר המצוות את מצות האהבה ומצות היראה כשתי מצוות נפרדות (מצות עשה ג ומצות עשה ד)” כתב בהלכות דעות שלו (פ”ב ה”א) את המילה “מצוה” רק פעם אחת “האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ‘אהבת את ה’ אלקיך'” ונאמר ‘את ה’ אלוקיך תירא”” ללמדנו שאף שמבחינה הלכתית אלו שתי מצוות נפרדות” מבחינה רעיונית אמונית ומידותית זוהי מצוה אחת ששני צדדים לה המשלימים זה את זה .
אך כאן עלינו לברר” בירור יסודי בעל השלכות רבות בחיינו: מהיכן הכל מתחיל? מהי נקודת המוצא? האם השורש והיסוד הוא האהבה ומתוכה משתלשלת היראה” או אולי להפך המקור הוא דווקא היראה וממנה” בהמשך הדרך” תופיע האהבה. בכך נעסוק בע”ה בפעם הבאה.