סידרת “הַצְּבִי וְהַצֶּדֶק”
ארץ ישראל חושפת את הקודש שבחול | מאת: נתן קוטלר
בשבוע שעבר למדנו יסוד גדול שארץ ישראל חושפת את הפנימיות שבכל דבר. הפעם נברר איך ארץ ישראל חושפת את הקודש שבחול” מגלה את הקדושה בפירות והופכת את הרע לטוב ואת הקלקול לברכה.
ארץ ישראל חושפת את הקודש שבחול
ישנו הבדל עקרוני בין חו”ל לארץ ישראל ביחס לחומריות: בחו”ל אין ערך מצד עצמו לעסוק בחקלאות” במסחר ובתעשייה ואדרבה כאשר עוסקים בחומר בחו”ל” ממעטים את עולם הרוח” “וכל אשר נוסף העולם ישוב” נוסף שכלם חורבן” (חובות הלבבות” שער הפרישות פרק ב). אולם בארץ ישראל יש ערך עצמי לעסוק במלאכה” ועוד להתעלות מתוך כך גם ברוחניות.
ה’חתם סופר’ כתב את הדברים הבאים בהקשר למחלוקת רבי ישמעאל ורשב”י (ראה: ברכות לו” ב) על היחס הראוי בין תורה לעבודה: “נראה לעניות דעתי רבי ישמעאל נמי [=גם] לא אמר מקרא ‘ואספת דגנך’ אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה ציותה התורה ‘ואספת דגנך’ ובועז זורה גורן השעורים הלילה (מגילת רות ג” ב) משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה הכי נמי [=כך גם] לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה” (חידושי חת”ס מסכת סוכה ל”ו” א’).
ה’חתם סופר’ מלמדנו שארץ ישראל חושפת את הקודש שבחול” ולכן העיסוק בחוֹל בארץ ישראל הוא מצוה המרוממת את האדם.
[הערה: ה’חתם סופר’ מדגיש שמי שאומר שאינו יכול לעסוק בחקלאות מפני שעוסק בתורה” דומה למי שאומר שאינו יכול להניח תפילין מפני שעוסק בתורה. השאלה היא מה הקשר בין יישוב הארץ להנחת תפילין?
ראיתי בסייעתא דשמיא שתי תשובות לכך: ראשית” כשם שמצוות יישוב הארץ היא חובת הגוף ואינה יכולה להתבצע במלואה על ידי שליח (ראה: מאמרי הראי”ה ח”ב מאמר ‘תורה וארץ ישראל’ עמ’ 466) כך מצוות הנחת תפילין היא חובת הגוף ואינה יכולה להיעשות על ידי שליח (ראה: תוספות רי”ד קידושין מב” ב; קצות החושן חלק ב סי’ קפב סעיף א). שנית” כשם שמצוות יישוב הארץ מחברת בין קודש לחול” כך גם מצוות תפילין. תפילין של יד מסמל את החומר ותפילין של ראש מסמל את הרוח” ולכן יש לחבר ביניהם (ראה: חבש פאר דרוש א עמ’ מ”ט-נ”ה)].
ארץ ישראל חושפת את הקדושה שבפירות
בברכת ‘מעין שלוש’ אנו מברכים “והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה”. מדוע הדגש הוא על אכילת הפירות? היינו חושבים שצריך לשים את הדגש על עניינים רוחניים יותר!
רבי יואל סיקרש בחיבורו ‘הבית חדש’ על הטור (או”ח סי’ ר”ח) תמה על אלו שאינם אומרים “ונאכל מפריה ונשבע מטובה”: “תימה והלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ…ועל כן ניחא [=ראוי] שאנו מכניסין בברכה זו ‘ונאכל מפריה ונשבע מטובה’ כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ונשבע מטובתה”. פירות ארץ ישראל אינם כמו פירות שאר הארצות שבאים לתת לאדם מזון גשמי” אלא פירות ארץ ישראל באים להוסיף באדם מזון רוחני וקדושה (בתנאי כמובן שהאדם חי בקדושה – ראה בהמשך דברי הב”ח). ולכן” ראוי להדגיש בברכה את אכילת הפירות בארץ ישראל כמטרה רוחנית.
ארץ ישראל חושפת את הטוב שברע
ארץ ישראל נקראת “אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (שמות ג” ח; שם יז וכו’. ארץ ישראל נקראת “ארץ זבת חלב ודבש” בי”ז מקומות בתנ”ך). ומדוע נבחרו דווקא “חלב” ו”דבש” לסמל את ארץ ישראל?
החלב והדבש מגיעים ממקור לא כשר. החלב נעשה מדם שהתעכר (ראה: בכורות ו” ב) ואילו הדבש נעשה בתוך גופן של הדבורים (שם ז” ב). אך למרות זאת” מותר לאוכלם ולא זו בלבד אלא שארץ ישראל נשתבחה בחלב ובדבש. ולכן מכאן ניתן לראות שהייחודיות של ארץ ישראל היא להפוך את הטמא לטהור ואת החול לקודש. “ארץ ישראל יש לה הסגולות החיות העליונות” של יסוד הקדושה היותר עליונה המתגלה בעולם” שיש בכוחה להפך את התוכן היותר רע והיותר מקולקל לטובה ולברכה” (עולת ראיה חלק א עמ’ מ). וזה תפקידו של עם ישראל – להפוך את המרירות למתיקות ואת החשיכה לאורה (אגרות הראיה ח”א עמ’ קמב).
אי”ה בפעם הבאה נברר איך ארץ ישראל חושפת את הפנימיות בעם ישראל?
לתגובות: [email protected]
