“רני עקרה לא ילדה”

הפטרת נח: “רני עקרה לא ילדה” (ישעיהו נד)
ודאות גאולת ישראל כשבועת ה’ לנח
פרק זה בישעיהו חותם חטיבת פרקים גדולה בספר (מט-נד) העוסקת בביסוס אמונת ישראל בגאולה” לעומת הפחד שהגלות תהפוך למצבם הטבעי” והם לא יוכלו להיגאל עוד. לאורך החטיבה נאמרים חיזוקים רבים לכך שהאומה עתידה לצאת ממצבה השפל” ושהגאולה מובטחת לה בודאות:
“כֹּה אָמַר ה’ גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ” (מט” ז);
“וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה’ וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ” (שם” יד-טו);
“שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ. כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים” (נא” ז-ח);
ועוד הבטחות דומות רבות.
בפרקנו מגיע שיאה של הבטחת ה’ על מוחלטות הגאולה. בפרק זה הפנייה היא לעם ישראל המצוי כבר בשלבי גאולה. ניתן היה לחשוב שכאשר ישראל יפגשו את הגאולה באופן חי” וימצאו את עצמם מושלים בארצם” יסתיימו פחדי הגלות שלהם. אך מתברר כי לא כן – ההתמודדות עם ספיחיה הרוחניים הרעים של הגלות לא תמה” גם כאשר הגאולה כבר מגיעה. התמודדות זו בתחילת זמן הגאולה היא כנגד פחדם של ישראל שהגאולה תיפסק והגלות תחזור.
אל מול פחד זה אומר ישעיהו: “אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי [= לא תבושי לעולם. אחר שתצאי מזה הגלות לא תהיה לך צרה לעולם – רד”ק] וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד” (ד-ה).
הפחד מגלות נוספת הוא קושי שורשי ומהותי. הוא נעוץ בתפיסה כי הגאולה אינה שינוי סדרי העולם באופן מוחלט” אלא תופעה היסטורית חולפת” כשאר מקרי העולם. מבט זה חושש שמא ה’ לא שינה את חוקי ההיסטוריה הנהוגים מזה זמן רב בגלות” אלא רק פעל באופן ניסי חד פעמי להושיע את ישראל” ולאחר מכן ממשיך העולם לנהוג באופן עיוור.
כנגד השקפה זו מחדש הקב”ה” שהגאולה היא מעבר לעידן חדש” בו קובע ה’ את ממשלתם של ישראל בסדרי העולם וחוקיו היסודיים. הגלות פוסקת מלהיות אפשרות מציאותית והיא מתגלה מבחינה היסטורית כרגע קטן וחולף – “בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף [=בכעס מועט בלבד – רש”י] הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'” (ז-ח).
המבט הבריא והנורמלי הוא שמציאות הקיום היציבה והקבועה של ישראל היא הגאולה” ואילו הגלות היא תופעה חולפת אשר לא תתאפשר עוד.
בהמשך לכך” בפסוק ט הקב”ה כורת ברית עם ישראל על נצחיות הגאולה” תוך השוואת שבועתו לירושלים עם השבועה שנשבע לנֹח – “כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי [=כעסי עליך דומה להבאת מי המבול בזמן נח – מצודת דוד] אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ”. שבועת ה’ לנוח שהאנושות לא תיחרב לעולם היא חלק מהסיפור הארוך של הבריאה” והיא עומדת ביסוד ההיסטוריה האנושית כולה. כעת מגלה ה’ כי גם גאולת ישראל זוכה למעמד דומה – היא נחקקת בסדרים הבסיסיים ביותר של החיים.
אולם בפסוק י מגיע חידוש גדול אף יותר – הברית עִם ישראל יציבה אף יותר מחוקי המציאות עצמם! גם לו יצויר שהמציאות כולה תקרוס” אפילו אז תישאר גאולת ישראל על עומדה: ” כִּ?י הֶֽהָרִים? יָמ?וּשׁוּ וְהַגְּבָע?וֹת תְּמוּטֶ?נָה וְחַסְדִּ?י מֵאִתֵּ?ךְ לֹֽא־יָמ?וּשׁ וּבְרִ?ית שְׁלוֹמִי? לֹ?א תָמ?וּט אָמַ?ר מְרַחֲמֵ?ךְ ה'”.