אל תירא ישראל” אל תירא
ימיו הראשונים של חודש אלול הגיעו” ערב שבת” רגע לפני הדלקת הנרות. בעלי ואני” ובננו התינוק בבית הורי בחדר ילדותי” עוד רגע מסיימים את ההכנות לשבת- לבושים” נקיים ומצוחצחים בפנים ובחוץ. אני מדליקה נרות בחדר השינה ומקווה לזכות את הבית במקצת מטעמה של השבת” שכן נרות השבת הראשונים שהודלקו כאן בשלושים השנה האחרונות היו ממש בחדר הזה” לפני 5 שנים לערך.
בעלי חוזר מבית הכנסת ואנו נכנסים לחדרי ושרים “שלום עליכם” ו”אשת חיל”” לא בקול רם מדי. הקטן נרדם ואנחנו מגיעים אל פינת האוכל הערוכה לכבודנו במפה לבנה ובכוס קידוש. שם ממתינים לנו אמא” אבא” ושני אחיי הגדולים והרווקים” ידו של הבכור מביניהם אוחזת ביד חברתו הגויה. קידוש וסעודה וקצת דיבורים. לרוב אינני שבעת רצון מהשיחה סביב שולחן השבת הזה” אבל עכשיו” תחילת אלול ואני מרגישה כאילו כל העולם עוסק בתשובה.
אבי” שהפסיק לקיים מצוות בנערותו” על אף היותו כהן ובן של רב” ולצידו אימי” בת של ציונים חופשיים שעלו ארצה ונלחמו על הקמת מדינת ישראל” סועדים איתנו את סעודת השבת. שיח אמוני עולה לאוויר” ולא מפסיק. שאלות על צדקה” חינוך ילדים ודרך ארץ ופתאום נראה כאילו משהו חודר פנימה.
“זה היה כמה שבועות לפני מלחמת ששת הימים” שבה נפצעתי ואושפזתי” אפילו איבדתי את השמיעה לתקופה ארוכה”. “הרגל שלך עדיין מצפצפת בכניסה לכל קניון” בגלל הרסיס בירך” מוסיפה אימי בחצי בדיחה. ואבי ממשיך: “אני הייתי חייל צעיר בסדיר ושלחו את הפלוגה שלי לתרגל ניווט בודד. באמת” שמו אותנו בשטח מדברי בדרום הארץ” ולכו תחפשו איך לצאת מפה. חושך מסביב” זה אני והשמים” וכל הציוד הכבד שמעליי. פעם לא העזתי לספר את זה” היו חושבים שאני משוגע” אבל אני יכול להישבע לכם שזה מה שקרה. אני עסוק בניווט ושומע קול קורא לי: “שמואל בן חיים!”” הייתי בטוח שזה אחד מהחבר’ה של הפלוגה שמתחבא ומנסה לצחוק עליי” הסתכלתי מסביב” אבל האבן הכי גדולה בסביבה הייתה בגודל של אגרוף” אין עץ וגם לא שיח להתחבא מאחוריו. שוב שמעתי את הקול קורא לי: “שמואל בן חיים!” הסתכלתי שוב ולא ראיתי איש. פחדתי. טענתי את הנשק ויריתי צרור באוויר. אחרי זה לא שמעתי יותר את הקול הזה.
שנים לאחר המקרה אדם חכם אמר לי שהייתי צריך לשמוע מה יש לקול לומר לי” ושפספסתי משהו חשוב” באמת הייתי טיפש. מדי פעם אני נזכר במה שקרה וחושב לעצמי מה הקול היה אומר לי” ומה הייתי יודע אם רק הייתי מקשיב לו.”
אימי מקשיבה לסיפור בפעם המי יודע כמה” ושולחת בדיחה לאוויר: “הוא היה אומר לך: “אל תירה שמואל! אל תירה!”.
ואני שומעת את הבדיחה של אימי עם דמעות בעיניים וחושבת בליבי – אל תירא ישראל” אל תירא” כי התשובה קדמה לעולם. קול דודי דופק” פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי….
