נחמיה

נחמיה היה שר המשקים של ארתחשסתא” והוא עלה לארץ לאחר עזרא הסופר והצטרף לעבודתו הנעלה. עיקר עבודתו של נחמיה היתה בתחום הבניין – בניין הארץ וחיזוקו וארגונו של העם.
נחמיה שימש במשרה מכובדת ומבטיחה בחצרו של המלך” ששלט בכיפה באותה תקופה” ונקרא בפי נתיניו “מלך המלכים”. הוא שמע בשורה מאחיו על המצב הירוד של העולים לארץ מגלות בבל. השמועה גרמה לו לחולשה נפשית ועצב כבד” שנצטרפו אליהם צומות ותעניות” שהשאירו בו רושם חזק וסיכנו את מעמדו.
בזכות תפילה מיוחדת שנשא למרום” בתוך חצר המלך” זכה נחמיה ודבריו מצאו אוזן קשבת אצל המלך. נחמיה ביקש רשות לצאת לארץ ישראל ולבנות את ירושלים” עיר קברות אבותיו” מחדש. בעקבות בקשתו זו זכה מאת ההשגחה העליונה לשתים עשרה שנים של שלטון בארץ” בהן הקים את ישראל הנתונים בצרה ובמצוק” מן העפר אל במותי על.
גולת הכותרת במפעלו של נחמיה היתה בניין חומות ירושלים” וקביעתה כמרכז לעם ישראל.
בהגיעו לארץ יצא נחמיה לסיור בודד בסביבות ירושלים” וראה את המצב העגום ששרר בעיר ההרוסה. אחרי סיורו” קרא לכל חשובי העם” הכהנים” הסגנים והעשירים” והתריע על המצב הקשה. בדבריו קרא להתארגן יחד ולבנות את חומות העיר” על מנת להציל את העם מן החרפה הלאומית הרובצת עליו” בהיותו נתון לחסדי זרים” מאין לו חומה המגינה על קודשיו. הוא ליווה את קריאת הלב בתיאור הכוחות העומדים לרשותו” והצליח להניע את כל שומעיו להיחלץ אל מלאכת הקודש.
בניית החומות נעשתה תוך כדי מאבק מבפנים ומבחוץ” ובמסירות נפש רבה. גויי הארץ” הכותים והעמונים” ואליהם הצטרפו גם הערבים” ניסו למנוע את הקמת חומות ירושלים” בין על ידי לחצים פוליטיים” הלשנות ואיומים” ובין על ידי התנכלות ממשית לעובדים. כך מתאר נחמיה את מזימותיהם של הגויים: “ויאמרו צרינו” לא ידעו ולא יראו עד אשר נבוא אל תוכם והרגנום והשבתנו את המלאכה” (נחמיה ד ה).
נחמיה” שקיבל את תפקיד הפחה בארץ” עודד את העם” וארגן אותם לבנות את חומות ירושלים מבלי להירתע. העבודה התנהלה תוך שילוב בין עבודת בניין לעבודת שמירה ובטחון. לצורך הבניה רתם נחמיה את כל העם” ללא יוצא מן הכלל” מן הכהן הגדול וחשובי העם עד לדלת העם. ביניהם היו גם משפחות שלא נתברכו בבנים” ועל כן נרתמו בנותיהן למלאכת הקודש של בניין ירושלים.
כדי להגדיל את התמריץ האישי להשתתף בבניין ירושלים” קבע נחמיה שכל משפחה תבנה ותחזק את קטע החומה הסמוך למקום מגוריה. בזאת יעזור חוש הרגש הפרטי למאמץ” והדחף הרעיוני הקדוש הנחוץ לבניין ירושלים.
ואכן זכו ישראל להשלים את בניינה של ירושלים וקביעתה הבטוחה לישראל היושבים בתוכה: “ויהי מן היום ההוא חצי נערי עושים במלאכה וחצים מחזיקים והרמחים והמגינים והקשתות והשריונים והשרים אחרי כל בית יהודה… ותשלם החומה בעשרים וחמישה לאלול” לחמישים ושנים יום” (שם” שם י).