תקופת בית שני

במהלך בניית בית המקדש הגיעו הכותים ורצו להשתתף בבניינו. זקני ישראל הבינו את הסכנה הרוחנית הצפויה בהשתתפותם של גויים בבניין המקדש” ועל כן דחו את בקשתם. הכותים” בכעסם” הלשינו למלכי פרס” ואלו גזרו על הפסקת הבניה. כאשר ראו הנביאים את התרשלות המנהיגים” המריצו אותם לבנות גם ללא רשות מהשלטונות” תוך הבטחה שה’ יסייע בעדם ויהיה בעזרם.
ואמנם” אחרי שנמשכה הבניה” גם ללא הרשיון” קיבלו ישראל היתר ממלך פרס להמשכת הבניה” והמקדש נבנה עד להשלמתו.
בסיום בניית המקדש נערכה פעולת הרחבת תחום הקודש של ירושלים” שקבעה את קדושתה המיוחדת מכל הארץ” היות שהמקדש שוכן בתוכה. קדושה זו התבטאה בהיתר אכילת קרבנות ומעשר שני בתחום נוסף” ובפסילת כל קרבן שייצא מחוץ לגבול המקודש.
בעקבות קידושה של ירושלים נתכנסה מועצת חכמי ישראל” שנקראו בשם “אנשי כנסת הגדולה” בראשותם של עזרא” נחמיה” מרדכי והנביאים חגי” זכריה ומלאכי” וקבעו תקנות שהשפיעו על מדרגתו הרוחנית של עם ישראל לדורות. כגון: סידור התפילה בשלוש תפילות” ברכות וקביעת קדושתם של בתי כנסת” כמובא בגמרא (ברכות לג א) : “אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות”.
בדרך זו נראה בבירור כי בניינו של בית המקדש” ירושלים והארץ” כרוכים עם בניינו הלאומי והרוחני של עם ישראל.
הנביאים” חגי וזכריה” עודדו את רוח העם להכיר בערך בניין המקדש” ולא להתבונן על סימנים חיצוניים. זאת מתוך אמונה שאם ימשיכו ללכת בדרך ה’ הבניין יתפתח ויגדל למימדים גדולים” אף יותר מהבית הראשון” כנאמר (חגי ב ט): “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר ה'”.
סימני החולשה של העם גרמו שגם הארת הקודש” שהיתה ראויה” נחלשה. וכך אמרו חז”ל במסכת יומא (כא ב) שבבית שני היו חסרים חמישה דברים” לעומת הבית הראשון” ואלו הם: ארון” כפורת” כרובים” אש היורדת מן השמים” השראת שכינה ורוח הקודש על ידי האורים והתומים.