“התינוק הזה אוכל ונותן לאכול גם לקירות…”” “איך יצא ממני ילד כזה שמעז לדבר אתי בכזאת חוצפה…”” “אתה עושה ילד מגדל אותו שולח אותו לפנימייה והוא” שבועיים לא נזכר אפילו להתקשר פעם אחת…”
מדוע מגיעים הורים למצב כזה שכך הם רואים ובזה הם בוחנים את ילדיהם?
מה מקומה של ראייה חיובית” האם היא מסוגלת לשנות את המציאות?
יש מי שסבורים כמו החוזים בסטטיסטיקה” בסקרים ובמזג האוויר” שהנבואה חזרה לארץ… כמעט אין צורך ללכת לבחור כי הרי יודעים בדיוק מי ינצח בבחירות הבאות… וגם סדר היום הלאומי הולך אחרי חזאי מזג האוויר שמכניסים את המדינה לפאניקה” עד ששוב מתברר שאין הנבואה ניתנת אלא לשוטים ולעוד כמה אנשים.
גם לנו כהורים לא ניתנה הנבואה” וכך גם מחנכים לרוב את ילדינו” בלי לדעת מה יצא מהם. אולם” לנו דווקא כן ניתנו כלים. אנחנו מאמינים” ומתפללים” ומציירים אותם בראיה חיובית. מתפללים ומייחלים שהבנים יזכו לבַנות של תלמיד חכם והבנות – להינשא לתלמיד חכם. הראייה” החזון” לפי המסורת” היא חלק גדול מתהליך התפילה” לצייר בעיני רוחנו את בית המקדש וגם בין היתר את עתיד ילדינו. הדמיון מסוגל ליצור מציאות רק כאשר הוא נלווה אל התפילה. כי התפילה מתבססת על מציאות פנימית נכונה. באמת” אין לנו בחירה אלא ביכולתנו לראות המציאות שכולה רעה מבחוץ היא כולה טובה מבפנים (תיקון זוהר ס’)” וכעני הרוכב על חמור כך נראית המציאות שלנו: האמצעים מרים לעתים כמו גזע של עץ אך התכלית” המציאות הפנימית” מתוקה כמו פרי.
אומנות החינוך נמדדת ביכולתנו לראות בתוך המרירות של החיים” של המציאות” את המתיקות של אחרית הימים. כי באמת – הכל בשורשו הוא טוב. ולכן” לפי זה” כשהרומאים נכנסו להיכל ביום ט’ באב” יום של חורבן בית המקדש” שאמור לבטא את שיא כעסו כביכול של הקב”ה על כל חטאינו” דווקא אז היו הכרובים מעורים זה עם זה” אות וסימן לאהבת ה’ את ישראל. וכמו שה’ אוהב אותנו ללא תנאי” כך עלינו” ההורים” לאהוב כפי מידת ההשתוות” אהבה ללא שום תנאי” אהבה שאינה תלויה בזה שמכבדים אותי או בזה שמבזים אותי. ככה היא האהבה בין ה’ לעמו וככה היא אהבתו של הורה לילדיו.
זוהי אפוא אומנות החינוך: להאמין ולחנך את ילדינו מתוך ראייה פנימית וחיובית של התכלית” שהיא היא מהות המציאות. אומנות החינוך” שגם באמצע חורף חורפי מתנגן לנו בנשמתנו ניגון של אביב…
