אחד מן הדברים המשמחים הוא כאשר משהו קורה בזמן. זה אמנם נראה בנאלי” אך יש בזה משהו. סוג של חיוך והארת פנים שקורה אם מיד כשהגעתי לתחנה – מגיע האוטובוס” ואם מיד כשהגעתי לבניין אחרי תפילת השבת – ממתינה לי המעלית” מעלית השבת. יש בזה חיוך קטן ותחושה של הארת פנים. וכן להיפך. אוטובוס שהפסדנו” או מעלית שמתחילה לעלות עוד לפני שנכנסנו אליה מעוררים קריאה מוגזמת ‘אלי אלי למה עזבתני.’ יש משהו בעיתוי שהופך את ההתרחשויות לבעלות משמעות לנו .
אם כך זה בדברים הקטנים” על אחת כמה וכמה בדברים שהם חשובים באמת. משמעותיים.
בליל שישי התחלנו לשאול גשמים.
והשאילה הזו ניתנת להתפרש בשלשה ממדים משלימים זה את זה שכולם טמונים במילה שאלה.
כי אפשר לשאול – במובן של לבקש” להתפלל על” כמו שחנה מתפללת שיעשה ה’ את שאלתה” וכמו שעלי מברך אותה שיתן ה’ את שאלתך אשר שאלת מעימו.
ואפשר לשאול – במובן של שואל” זה הלוקח דבר על מנת להשתמש בו ואחר כך להחזירו.
ואפשר לשאול – במובן של שאלה” המצפה לתשובה כזו או אחרת.
ובכל שלשת הממדים הללו אנו שואלים גשם.
אנחנו קודם כל מתפללים” מרימים עיניים לשמים” מתחננים למים. כמה שונה התנועה הזו מכל הסובב אותנו” מהשליטה ההולכת וגוברת של האדם בכל משאבי הטבע שסביבו. אבל מים – כאן עדיין וכנראה גם לנצח – נצטרך להרים את הראש לשמיים ולבקש. כמו אבותינו ואבות אבותינו.
שאילה זו היא בסוד הכנעה. עומדים תלויים ומבקשים כשחוסר האונים והכניעה לגדול מאיתנו” למי שגם בתוך עולם מודרני ומתקדם משאיר אותנו תלויים בו בעניין כל כך גורלי” כל זה מוליד תנועה מאוד נצרכת לאדם המודרני העצמאי והיודע – תנועה של ביטול וכניעה.
אבל אנחנו גם שואלים – כשאלה המצפה לתשובה. והשאלה היא – האם אנו ראויים לגשם? האם נגזרנו לטובה? וזוהי ההבדלה. אנו באים ומניחים את השאלה לפניו יתברך – האם אכן אנו ראויים לגשם? האם טובים אנו בעיניו וכשרים לפניו כדי לשאת חן וחסד שיוריד לנו גשמי ברכה? השאלה הזו היא שאלה מבררת אותנו קודם כל. היכן אנו נמצאים בעולם והאם עשינו ונעשה כל מה שצריך כדי לזכות לגשם.
יש והתשובה היא לא” ואז נגזרת בצורת ח”ו” ואנו יודעים שקיבלנו תשובה לשאלה והתשובה היא שצריך לעשות תשובה.
לפעמים התשובה היא ‘כן” אבל תבוא מחר” או בעוד שבוע או בעוד חודש’. בסוף יורד גשם” אך זה לא קורה בזמן. זה מתעכב” לעיתים צריך לנדנד קצת. להתענות.
אך לעיתים התשובה היא מיידית. טרם יקראו אני אענה. מיד כששואלים – נענים. וסוג תשובה כזה – כבר אמרנו – יש בו חן מיוחד” הארת פנים. כשדבר כל כך משמעותי מגיע בזמן. ריח ממנו זכינו להריח בשמיני עצרת – מיד כשהזכרנו גשמים – נענינו.
ולבסוף – אנחנו גם שואלים” כשואל המשאיל משהו על מנת להשיבו לאחר שפעל בו פעולה כלשהי. אנו מבטיחים לקבל את הגשם” את השפע” על מנת להחזיר אותו. שפע על מנת להשפיע. עם הגשם הזה שתיתן לנו ה’ אנחנו נזרע ונקצור” וניתן אוכל לבהמה” ולאדם” נקבל שפע כדי לחלוק אותו עם עוד אנשים” ניתן ביכורים לגבוה” תרומות ומעשרות לכהן ולעני. ננצל את השפע החומרי על מנת לפנות זמן ופנאי בנפש לעבודת ה’ ולא רק כדי להגדיל עוד ועוד את העוצמה הכלכלית. לא לחינם ההבטחה על הגשם מופיעה בצמוד לציווי על אהבת ה’. וזו כמובן ההמתקה. היכולת לקבל כדי לתת – אין בקשה מתוקה מזו” ובכך הושלם המבנה של הכנעה הבדלה המתקה .
זו אולי הסיבה שמותחים את בקשת הגשם וממתינים עמה עד לז’ בחשוון – תאריך שקשור לבית המקדש. כל עוד אחרון העולים לא הגיע לביתו” רושם סוכות עדיין כאן. השפע שירד לעולם כולו דרך בית המקדש ודרך חג הסוכות נושק לשפע שאנו מבקשים בגשם. לא לחינם התאריכים מחוברים. הטעם הטכני של ‘עד שיגיע אחרון שבישראל לביתו’ נהיה טעם מהותי אם מבינים שיש כאן ניסיון להשיק את שני מקורות השפע האלו אחד לשני. בשניה שמסתיימת הארת הרגל” אנו מחברים אליה את הארת השפע הבאה – הארת גשמי החיים היורדים מלמעלה למטה.
ואף אנו נוסיף תפילה כדברי הפייטן – בפיוט ‘אשאל אלהי’ : ‘עת ייקראו בשמו יהיו ענויים – כי הם רצויים’. ענויים בגשמי ברכה ונדבה” גשמי רצון” נדבות פי רצה ה'” אמן ואמן.
