מהי חירות? (ב)

במאמר הקודם למדנו שהמצה מסמלת את החירות מפני שהחירות היא הנאמנות לעצמיות” וכזו היא המצה: היא קמח ומים נטוֹ ללא שום תוספת חיצונית המשנה את טעמה המקורי. במאמר הנוכחי נלמד על מימד נוסף של החירות שאותו מסמלת המצה.
ג. מצה “שפופה” או “חירות וענווה”
בעבר” בימי העבדות הקשים נדרש העבד לסגוד לאדונו” הוא איבד את עצמיותו ונכפף לזולתו. גם אלו שלא היו עבדים” לא נהנו מחופש מלא. רוב האנושות היתה משועבדת לשליטים ולרודנים” שדיכאו כל ביטוי של עצמאות. במצב כזה” מי היה מסוגל לפתח גאווה?! הענווה נכפתה על מרבית האנושות. האדם היה מוגבל” הוא הכיר בכך ונפשו היתה שפלה עליו.
עם פרוץ ימי החירות העליזים בקרב העמים” התחילה הגאווה האנושית להרקיע שחקים. האדם שהוענקה לו אוטונומיה מלאה” ראה את עצמו מרכז העולם. הוא הפסיק לסגוד לזולתו והתחיל לסגוד לעצמו. גם העבדות לעצמיות והסגידה אליה הן אסון. אם עצמיותו של אדם היא דלה ורזה” חסרה שאר רוח ועוצמות” הסגידה אל העצמיות תשפיל את האדם ותנמיך אותו.
וכאן נשאלת השאלה: האם תתיכן חירות ללא גאווה? האם המשוואה “עבדות=ענווה” חירות=גאווה” היא מחויבת המציאות? את התשובה ניתן לקבל מהמצה של חג הפסח. מרכיביה של המצה מבטאים את ערך החירות” שיסודה הוא הנאמנות לעצמיות ללא תוספות חיצוניות” וצורתה של המצה מבטאת את ערך הענווה – המצה היא שפופה” נמוכת קומה” אנטיתזה ללחם המתנפח לגובה. המצה משדרת חירות וגם ענווה ומלמדת אותנו שהשילוב של חירות וענווה אפשרי.
זהו המסר השני שחג הפסח מוסיף לערך החירות: ענווה. לחירות חייבת להתלוות ענווה. ענווה בפני כל אדם” ובמיוחד ענווה בפני גדולים מאיתנו בחכמה” במוסר” במידות ובהנהגה. ענווה שתחילתה בהערכה עצמית שאיננה מופרזת” וסופה בהכרת היתרונות של הזולת.
זהו מסר שהחברות המתהדרות בחירוּת עדיין רחוקות מאוד ממנו. לדוגמה: הטוקבקים הם סמל לחופש ביטוי” אבל הם גם כר נרחב לגאווה שפלה. לדוגמה: אתר מכובד מפרסם מאמר ממומחה ידוע שם ועתיר ידע וניסיון” וכל אחד רשאי להגיב בטוקבק להביע את דעתו עליו ולחלוק עליו. אכן חופש הביטוי במיטבו” אבל איזו גאווה! אין הערכה לידע” אין הערכה לניסיון המצטבר” אין הערכה לעוצמות האישיות של יחידי הסגולה. במקום זאת: אני” אני” אני. הסתנוורות מהעצמיות.
לעיתים” נדמה שגם חלקים בחברה הדתית נסחפים אחרי הזרם העכור הזה ומשום כך מפסיקים להעריך את גדולי התורה – גדולים בידע תורני” גדולים במוסר אישי” בעלי מידות תרומיות” גדולים שהתברכו בכשרונות מיוחדים” גדולים שעמלם בלימוד תורה לא ידע גבול. כל זה שווה כקליפת השום בעיני חבורת טוקבקיסטים” שבקושי קראו ושנו” המתווכחים בעזות מצח עם גדולי תורה. זה איננו נובע מקלקול במידות ומחוצפה בלבד” אלא גם מבלבול מושגים. השתרשה תפישה משובשת של ערך ה”חירות” הטוענת שאי-ציות לתלמידי חכמים הוא המבחן לחירות מלאה.
בהגדה של פסח” מובאת אימרתו של רבי אליעזר בן עזריה ביחס להזכרת יציאת מצרים בלילה: “הרי אני כבן שבעים שנה ולא זיכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא”. מדוע רבי אליעזר בן עזריה מציין שהדרשה היא של בן זומא? מדוע הוא איננו אומר: בגיל שבעים קיבלתי החלטה אמיצה לדרוש את הפסוק בדרך שונה? מדוע הוא מסתתר מאחורי גבו של בן זומא? מדוע לו לתלות את עצמו באילן גבוה? אין זאת אלא מפני שרבי אליעזר היה ענו” למד מחכמים והתבטל בפניהם.
כל הבקיא בכתבי הרב קוק יודע שתנועת החסידות תופשת בהם מקום של כבוד. הרב העריך את ההגות החסידית וגם את שיטת ההנהגה החסידית” שדוגלת בקשר הדוק בין החסידים לאדמו”ר. למרות שהרב קוק לא הפסיק לכתוב על ערך החירות ועל השיבה לעצמיות” הוא לא בז לדרך ההנהגה החסידית” ואף חלם על חידושה. הוא האמין שההסתופפות בצילם של גדולי תורה” בעלי עוצמות רוחניות ושאר רוח” על מנת ליהנות מאורם וזיוום” יכולה רק להיות לברכה (“מאמרי הראיה” עמ’ 8). דמויות עוצמתיות וקורנות נחוצות לקידום הרוחני של כולנו (שם). האם זה סותר את החירות? לא. הקשר האישי לענקי רוח עשוי לשמש כמקפצה רוחנית” המאפשרת לאדם לחרוג מגבולותיו האישיים ולחוות חוויות רוחניות עילאיות. החריגה מהגבולות האישיים והיציאה למרחב הרוחני הן שיא החירות” ולעיתים ניתן להשיג אותן דווקא על ידי ה”התבטלות” ליחיד סגולה.
החירות נועדה לשחרר את האדם ממגבלות” מצמצום ומקטנוּת” על מנת שיחיה במרחבים רוחניים” בעולם של “גדלוּת”. ולא על מנת שישתחרר מקטנוּת אחת כדי לאמץ קטנוּת אחרת.
בשורת החירות של חג הפסח מסומלת במצה. המצה היא חירותית” מגלמת את הנאמנות לעצמיות” אבל יחד עם זה גם את מידת הענווה. זאת היא החירות המלאה.
לתגובות: aviner@neto.net.il . לב אבות – קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים” פסיכולוגים ויועצים. טל’: 02-9973232. אתר “לב אבות” – evavot.org.ill באתר – מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך” רבנים ופסיכולוגים.