פרשת מצורע היא זמן טוב לבחון מחדש את יחסנו לאיסור לשון הרע. קשה להצביע על תקופה מורכבת יותר מאשר התקופה שאנו חיים בה. דומה שבתולדות ההיסטוריה האנושית לא היה דור שמצוי בו פער גדול יותר בין היכולות הטכנולוגיות” הכישורים הקוגניטיביים ושאיפות-החיים לבין המעמד המוסרי והרוחני. היהדות מתמודדת כיום עם עולם תרבותי” שניתן להמשיל אותו לילד קטן שהופקדה בידיו פצצת אטום; עולם תרבותי בעל עוצמה אדירה” שאינו מודע לאחריות הערכית האמורה להתלוות אליה במקביל.
אחת הנקודות שבהן בא לידי ביטוי הפער באופן חריף היא סוגיית לשון הרע. הספר ‘חפץ חיים'” המשמש כבסיס הלימודי להלכות לשון הרע” מתייחס למערכות החיים החברתיות של לפני כמאה שנה. בהתאם לזאת” רוב ההלכות המובאות בו עוסקות בשאלה כיצד להימנע מרכילות מקומית במסגרת המשפחה” העיירה” או במקרה החמור ביותר באמצעות העיתונים דאז שהפצתם הייתה מוגבלת. כל זאת לא מנע מהחפץ חיים לראות בלשון הרע את אחד הגורמים המרכזיים המעכבים את ההתפתחות הרוחנית. בימינו השתנו חוקי המשחק: עולם המדיה התקשורתי הפך להיות סוג של מפלצת השולטת על חיינו. טלביזיה” אינטרנט” פלפון” הרשתות החברתיות – כל אלה הכפילו בשנות אור את הנגישות ללשון הרע ולפוטנציאל הנזק שלה.
ניתן להתמודד עם האיום הרוחני בכמה צירים במקביל: ראשית” בתי המדרש נקראים לפתח משנה הלכתית” הגותית ובעיקר נפשית” שתתמודד עם המציאות החדשה. צריכים לקום בתי מדרש שיעסקו בתרגום הלכות לשון הרע לעידן המודרני. לדוגמא: ההיתר ‘באפי תלתא’ (שמיעת לשון הרע שנאמרה כבר באוזני שלשה אנשים” מתוך הנחה שהדברים כבר יפורסמו בלאו הכי) – מה יהיה גדרו בימינו” כאשר אדם בודד לבדו מסוגל בלחיצת מקש להפיץ לשון הרע בתפוצה עצומה? כיצד מאזנים בין הזהירות מלשון הרע לבין הצורך לבקר אישים וגופים ציבוריים” שהתקשורת” על הטוב והרע שבה” משמשת כיום כאחד הבלמים המרכזיים מפני תופעות השחיתות הפושה בהם?
שנית” יש לנסות לפעול במישור הממלכתי: גיבוש קוד אתי לתקשורת” חקיקת חוקים כחובת ההזדהות בעת כתיבת טוקבקים” הגדלת הפיצויים על הוצאת דיבה וכדומה.
שלישית” גם אם המרחב הציבורי כיום מנוהל בידי המדיה” המרחב האישי – מצוי עדיין בידי האדם ובחירתו החופשית. היכולת להתנזר מההתמכרות לזמזום התקשורתי הינה אחד מהמבחנים המרכזיים העומדים כיום לפתחו של כל עובד ה’. מעבר לחשיפה מינימאלית” הנצרכת לצורך ניהול חיי חברה תקינים – כל שנייה של שהות בתוך הביצה התקשורתית” מלאת הקטנוניות” הרוע” והמלל האינסופי – הינה מיותרת.
ניתן רק להתנחם בעובדה” שכוחן של התקשורת והמדיה האינטרנטית הינו קטן יותר ממה שנראה לעין במבט ראשון. דווקא בגלל הנגישות” התזזיות” והריבוי הבלתי נתפס של האינפורמציה והרכילות המצויה בה – גם השפעתה מתמזערת. נפשו של האדם הפוסט-מודרני כבר שחוקה מרוב מלל. אם בעבר התבטאו על עיתונים ש’מחר יעטפו בהם דגים'” הרי כיום” בעידן התקשורת האלקטרונית והוירטואלית – אפילו דגים לא ניתן לעטוף בהם. פרשיות שהסעירו אתמול את הרשת – נמוגו כלא היו לאחר שעות מספר” וממילא גם לשון הרע הנאמרת במסגרות הללו מקבלת פרופורציה מתאימה (הדבר ניכר לדוגמא בחוסר היחס שניתן כיום לטוקבקים” שמרוב רדידות” אלימות וזולות – איבדו כמעט את כל השפעתם על השיח הציבורי). אין הדבר בא להמעיט בצורך לנסות לתקן המערכות הללו” אולם ההבטה על המציאות במבט רחב מאפשרת אורך רוח והתמקדות במישורים הפנימיים יותר בהם מונח העתיד: תורה וחינוך.