יומנו של בעל תשובה

יום ו
אני בטרמפיאדת הבסיס בדרכי הביתה לחופשת השבת. אווירת יום הדין שוררת לאורכו של טור החיילים הממתינים בתור שעה שנערי הרס”ר וש'” בראשם משפילים מבטם אל נעלי החיילים ומשם עד ראשיהם ובודקים בציציותיהם. אימת השין-גימלים מחניקה את טבעיות החיים ומשביתה שחוק מעל פני הבריות” שעה שהם מהלכים אנה ואנה וסוקרים את טור הממתינים” הנושאים עיניהם לחופשת השבת כמשחרים לטרף. אוי לו למי שימצא נדנוד עבירת משמעת בידו! מיד ייצאו עיניו של ש'” בכיר השין-גימלים” מחוריהן במין זעם נקמני והוא ירמז לו באצבעו לבוא אל בוטקה הרס”ר ומשם יצא החיל האומלל כשפניו חתומות ואבלות מגזר דינו. ש’ אינו נושא פניו לאיש” מדקדק עם כל אחד ואחד כחוט השערה” אפילו פרחי טייס אינם חסינים מפניו ו”רוזנים משחק לו.” מטה החוק בידו והוא מצליף בו ללא רחם. במיוחד בוערת חמתו שעה שהקורבן מתחנן לפניו ומבקש רחמים בדין” אז אבירות לבו יש בה כפליים לתושייה. ש’ זה הוא בן תפנוקיו של רס”ר הבסיס ולעיתים קרובות הם נראים ישובים זה לצד זה בריקשה הממונעת כשחלל הקבינה מתמלא רובו ככולו בגופו העב של הרס”ר וש’ נדחק במותר המקום שצר מהכילו” וכך הם מסיירים ברחבי הבסיס כשעיניהם משוטטות בכל זוויות עד שנדמה שאין דבר נעלם מהם. די בקול טרטור הריקשה הנשמעת למרחוק ומתנגנת באוזני כל חייל כזמר מוכר ולא חביב” כדי שכל הנקלע בדרכם כמטחווי קשת יבדוק עצמו כהרף עין מכף רגל ועד ראש. וכשש’ מסייר על פני ממלכתו עם מורו ורבו “פניו צהובות כפניו של מלווה בריבית”” מדושן עונג מכוחו ועוצם ידו ורעיוניו מפליגים ודאי ליום בו יירש את אדונו. ברוך ה’ שככל הנראה כבר לא אהיה אז מנתיניו . רבים עד מאד הם האומרים שאנו קורבנותיו של ש’ בהם הוא מפליא מכותיו כנקם על ילדותו העשוקה נטולת החן וכך הוא מבקש להשיב לעצמו את כבודו שנרמס לארץ. ויש מיעוט ניכר הטוענים הפך הראשונים” שאדרבא” בטחונו השופע של ש’ הוא הוא מטה עוזו. ומיעוט שבמיעוט מעמיקים עוד יותר להפך בזכותו וקושרים לו כתר אחריות ומוסר עבודה שאין להם אח ורע. רצה הגורל וגם דרכינו נצטלבו ואפילו נטה לי ש’ מעט חסד. היה זה כשלא שבתי מחופשת השבת מסיבת מחלה. רופא הקיבוץ אישר לי לנוח בביתי ג’ ימים. נטלתי את האישור כתוב בכתב ידו והצגתיו לפני מפקד הסוללה” וזה” כשראה שלא קצין העיר חתום על האישור אלא רופא הקיבוץ ותו לא” פסק נחרצות ואמר: “אתה נפקד”!. לא מחיתי על דבריו רק המתנתי לראות מה יעשה בי. ואכן מקץ כמה שעות נקראתי אל חדר המג”ד. המתנתי מחוצה לו שעה שמפקד הסוללה והמג”ד שוחחו ביניהם על אודותי. מקץ רבע שעה הכניס אותי רס”ר הגדוד אל הקודש פנימה וזה חרץ דיני מבלי שימוע כלל ל-21 ימי מחבוש. ברוך הרס”ר ליווני החוצה” לקח אותי הצידה ותקע לאוזני בלשונו המחוספסת: “אם אתה לא מכניס תלונה למג”ד אתה סתם חתיכת חמור” הוא גזר את דינך בלא שימוע וזו עבירה פלילית” שמעת?”. ואז ליווה אותי לבית המעצר עם מעט מחפצי” שם פגשתי את ש’ משמיע את פקודת היום לפני העצירים שרובם ככולם נהגים” אפסנאים” טבחים ושאר חיילי מפקדה. לא היה גבול לפליאתי שעה שביטון” נהג גדודנו (לבוש מכנסי טייבס היורדים למטה ממותניו וחולצת דגמח הדוקה המבליטה את כל שריריו כצבעי אזהרה של יצור ארסי המרמז לכל: “מסוכן אני אל תתקרבו”) אמר לש’: “עזוב אותך מכל השטויות” אני הולך לקנות סיגריות בשקם ושימות העולם”. וש’ לא רק שנמנע מלירות חיציו ולירוק אישו לעברו אלא התאמץ לרצותו אך ללא הצלחה. ביטון פנה לו עורף והחל הולך לדרכו” כשראה אותי התפלא” משל ראה כהן בבית הקברות. תכף התפנה לדרוש טובתי ואמר לש’ במצח נחושה: “זה משלנו” דיר בלק! להציק לו”. ש’ נעץ בי מבטו כמבקש לחרוט את דמותי בזיכרונו” טפח על שכמי ואמר בקול נמוך כנזהר פן יגיעו דבריו לאוזניו של ביטון ויהיה לו למורת רוח: “יום יומיים תנקה קצת שירותים ואחר כך נצ’פר אותך כמו שצריך”. בשעות הערב” אחרי שרחצתי היטב והעברתי מעלי את ניחוחות מבני השירותים שצחצחתי ישבתי לנסח תלונתי כמצוות הרס”ר. פרשתיה לאורך שני עמודים ב”לשון לימודים” והנה ביטון קרב אלי בשעת מעשה מציץ בכתוב ושואל: “זה” מה זה?”” “זו תלונה על המג”ד” עניתי באומץ. “ברוך הרס”ר אמר לי לכתוב ללסקוב ואם לא” אני סתם חתיכת חמור.” סקרנותו של ביטון לא ידעה גבול:” ספר אחוק ספר מה נהיה” דחק בי. “הרס”ר נגד המג”ד זה חייב להיות מעניין”. אחר שסיפרתי לו כל אותו מעשה לפרטיו ביקש לקרוא בגוף המכתב. נתרציתי. משסיים סינן שריקת התפעלות שקולה הולך כקול סילונו של קיטור. עוד רגע והיה עומד עלי לשמשני כעבד לפני רבו. הביט בי בעיניים יוקדות הערצה” קומתו נשתופפה כמי שנתפוקקו כמה חוליות בשדרתו מיראת כבוד ואמר: “זה מכתב זה? זה אשכרה רב-מכר. אז מה” אתה אחלה משכיל הא? פילוסוף! מלכא מלכא אבל הראית לאשכנזים מאיפה… איזה כתיבה! עגנון פראייר לידך. ת’סלם אחי ת’סלם. תוכל לכתוב גם לי מכתב חנינה? עם מכתב כזה לסקוב עושה אותי נהג בוס שלו על המקום ומחתים אותי קבע לעשרים שנה הקרובות”. כבר באתי לכתוב לביטון בקשת חנינה אבל מחומר הראיות ששטח לפני חלשה דעתי ולא קמה בי רוח עוד. נסיעה במהירות מטורפת בתחומי הבסיס תוך שהוא מסכן עוברים ושבים. גלגלי הקומנדקר הדוהר כמעט וליחכו את רגליה של חיילת אחת שברוב בהלתה נפלה לתעלה בצדי הכביש ונזקקה לטיפול רפואי. ועוד הוסיף חטא על פשע שהחציף פניו לקצין גבוה שנכח במקום. וכאילו אין די באלה עוד כפר בדין בעזות מצח אל מול פניהם של כת העדים שהכחישוהו מכל וכל באותות ומופתים. וכמאבד עצמו לדעת עשה תנועה מגונה לעברו של הקצין השופט כששמע את רוע גזר דינו. ולא נחה דעתו עד שסינן קללה נמרצת עסיסית בצקון לחש ו”בירך” בכל חותמי ברכות את כל הנוכחים בשעת קלונו.
איך אהפך בזכותו וקופת שרצים כזו תלויה על גבו?! משהשגיח ביטון בהססנותי אמר: “נו כתוב” תפיק משהו. יש לך אחלה כישרון” קטן עליך”” “ביטון” אמרתי לו “אתה מבקש ממני לשקר” זאת לא אוכל”. “טוב נו יאללה כתוב שאני מצטער על מה שעשיתי” הייתי טמבל…”. גביתי ממנו עוד כמה וכמה שברי וידויים מעושים מהם רקמתי את בקשת החנינה בנוסח תשובת יום הכיפורים (כדאי להכין ממחטות בלשכתו של לסקוב לספוג בם את ים הדמעות). למחרת יצאו שני המכתבים לדרכם.

חלפו שבועיים.
תקצר היריעה לספר ולדבר בחוויות ימי המעצר. אילו כל הימים דיו וכל היערות קולמוסין…
איך ניגנתי לפני ש’ הש”ג האימתני ונתחבבתי עליו עד שגם לו הייתי נתפס עם שרוך אחד בנעלי היה מעמעם בעיניו ועלי פשעי עבור יעבור. ודי שהייתי לוחש באזניו של ש”ג זוטר שעליתי בחכתו את שמו של ש’ תיכף היה מזרזני ללכת לדרכי פטור בלא כלום.
ואיך חברי למעצר שמואל האפסנאי היה מזרים דם חדש במלתחתי הצבאית ומשפיע עלי רב שפע גם ממקום גלותו בכלא.
ואיך הייתה מתפוצצת כרסנו ממותר סעודות המצווה של טייסי הבסיס.
ואיך חברי היו פוקדים אותי מפעם לפעם בבית המעצר בשעות בין הערביים ומספרים לי ממיטב הווי הסוללה. ויעוז הוירטואוז שהיה בא לבקרני אף הוא כל אימת שבדה מלבו מנגינה חדשה והיה מנגן אותה לפני בעוז על הגיטרה האקוסטית שלו.
עודי משוטט עם עגלת הזבל בתחומי הגדוד ואוסנת פקידת המגד קוראת לי מרחוק בתנועות זירוז כמי שטובעת בים הגדול ומנפנפת בידיה לעזרה. על מה ולמה? אז סימנה לי לבוא מאחורי המבנה למקום מסתור ולחשה: “המג”ד קיבל נזיפה חמורה לתיקו האישי. משמעות הדבר שהוא לא יוכל להתקדם בסולם הדרגות. הפלת אותו חזק!” סיימה דבריה והלכה לה. מותירה אותי מוצף רגשי אשם. עד שהעפיל המסכן בסולם הדרגות והנה ברגע אחד שמטתי את הסולם מתחת רגליו ושמתי קץ לחלומותיו. ומה עוד שבן עדות המזרח הוא ו”מבשרך אל תתעלם” כתיב. רס”ר הגדוד שפסע אותה שעה על מרפסת המשרדים קרץ לעברי והתקשר תכף לרס”ר הבסיס וזה ציווה להוציאני מן המאסר ומיד.
“ויריצוני מן הבור”. שבתי לגדוד. מרחוק ראיתי את המג”ד. פניו היו נפולות. לא יכולתי להביט בם מבושה. לא חלפו ימים רבים ודעך כוכבו של המג”ד. אין מלכות נוגעת בחברתה! את מקומו של המג”ד היוצא מילא סגן אלוף ועקנין בן העיר טבריה. נמרץ” מלא חוש הומור” אחראי” דייקן” שנון ומלומד” חברמן אך סמכותי” שופע כושר מנהיגות וזקיפות קומה.
מג”ד בא ומג”ד הולך והארץ לעולם עומדת.
ביטון נשאר במעצר. עונשו לא הומתק.