לתת אמון בתשובה

הימים ימי אלול. ימי תשובה. לא פעם” דווקא בימים הקדושים הללו” מתגנבת לתוך הלב תולעת הספק: הרי כל שנה ביקשתי סליחה; כל שנה התפללתי מעומק הלב; כל שנה הבטחתי לעצמי שלא אפול – והנה זה שוב קרה. האם יש טעם בתשובה הזו? מה יקרה בימים הנוראים השנה שלא היה בשנה שעברה?
כדי לענות על השאלות הללו צריך לברר מחדש את המושג ‘תשובה’. תשובה איננה מעשה קסם. תשובה איננה רק תיקון מקומי של חטאים מזדמנים. תשובה אצל חז”ל משמשת כמילת קוד למינוח ‘התקדמות’. המדרש מלמד אותנו ש”תשובה קדמה לעולם”. כלומר בבסיס המציאות עומד הרצון לשוב אל ד'” לשוב אל האינסוף שמשם נוצרנו. לשוב אל המרחב. להשתכלל ולהתקדם. כל התקדמות” בכל תחום – בתורה” מצוות” עבודה” פיתוח רגשי” יצירה אסתטית” דיוק” שיפור טכנולוגי – כל אלה הם בכלל ‘תשובה’.
מכיוון שכך” התשובה במהותה היא תהליך. אין דבר כזה ‘להגיע’. אין דבר כזה ‘לא ליפול יותר’. יש אפשרות להתקדם כל הזמן. השנה הצלחתי להתרכז בתפילה חמש דקות יותר מאשר בשנה שעברה; השנה” לעומת שנה שעברה” הצלחתי לקבוע עוד שיעור אחד בשבוע; השנה הצלחתי לריב קצת פחות עם האחים – כל אלה הם הישגים אדירים שאמורים לתת את המנוע והשמחה להמשיך להתקדם הלאה. לקראת שנה הבאה.
השמחה שבהתקדמות” התקווה שמביא התהליך – נותנים לנו גם את יכולת העמידה במישור הלאומי. הבעיות של עם ישראל הן עתיקות יומין וככל הנראה הן לא יפתרו גם השנה. יחד עם זאת” במבט אמוני-רחב ניתן לראות איך אנו מתקדמים משנה לשנה” מדור לדור. אם ההתמודדות של סבא שלנו הייתה בשאלה האם לברוח בחוסר-כל מהעיירה שלו או להישאר ולמות בתאי הגזים – ההתמודדות שלנו היום היא האם להסתפק בכיפת ברזל או לצאת למתקפה בעזה. אסור לזלזל בהתקדמות הזו. צריך לתת אמון בתשובה. לשמוח בהתקדמות ולא רק בתוצאה.