שם או שממה

על הפסוק “לכו חזו מפעלות ה’ אשר שם שָמֹת בארץ”” (תהילים מו’)” דרשה הגמרא (מס’ ברכות ז’) “אל תקרי שָמות אלא שֵמוֹת” וביאר ה’אור גדליהו’ ע”פ חז”ל (שיחות ומאמרים” שמות ע”ב): “כי שמות הנבראים הם כפי כוחותיהם ותפקידיהם” כי יסוד הבריאה הוא השם של הדבר” וכשאובד מהותו” אז נעשה שממה”.
וביתר פירוט ביאר הרב קוק” (אוה”ק ג’ קלט’): “העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבניין הנצחי העצמי של היחיד” כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין” כל עומק השאלה” כל איום האחריות” כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה” עד שאובד הוא את הריכוז העצמי” יודע הוא שמות רבים” רק את שמו שכח” ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא…”
הסבר: שמו של אדם מבטא את מהותו ותפקידו שבשבילו נברא” ופעמים רבות כתוצאה מחוסר העמקה והיכרות עצמית” לחץ חברתי גלוי וסמוי” וסיבות נוספות ‘שוכח’ הוא את עצמו ומנסה לשייך את אישיותו וחייו ל’שמות’ חיצוניים שאינם הוא באמת. במצב זה” לא רק שהוא פוגע בעצמו אלא בבניין העולם כולו הנהפך משֵם לשממה. לכן נקרא ספר שְמות על שם השֵמות” ללמדנו כי לא רק בגופם ירדו בני ישראל למצרים” אלא במהותם האלוקית שנאמר “ואלה שמות בני ישראל””
מהות המבטיחה שגם בעומק הצרות והקשיים אפשר לגלות את השמות.
שנהיה לשם ולא לשממה.