בספר הכוזרי (מאמר ב” נ) מסביר ריה”ל” כי התורה לא העבידה אותנו בסיגופים ודיכוי כוחות הנפש” אדרבא התורה במצוותיה לימדה אותנו לתת לכל כוח מכוחות הנפש והגוף את החלק המגיע לו בצורה מאוזנת מבלי שנעדיף כוח אחד על פני האחרים. דבר זה מתממש ע”י התורה בשלושה יסודות שאותם מפרט ריה”ל שם” וכך כתב: כי על פי תורתנו יש שלושה יסודות לעבודת ה’: היראה” האהבה והשמחה” תתקרב אל הקב”ה בכל אחד מהם ואין התקרבותו של האדם בכניעתו בימי התענית יותר מאשר בשמחתו בשבתות ובימים הטובים כאשר שמחתו באה מתוך מחשבה וכוונה. והשמחה קשורה באהבה ועל כן תשמח בקיום המצוות מתוך אהבתך למצווה עליה” ותכיר בה מה מאוד הטיב לך בה. ומסיים שם הכוזרי: כי בשמחת המועדים תראה את עצמך כאילו באת לביתו של הקב”ה” ובסעודת החג כאילו אתה קרוא לשולחן המלך ונהנה ממנעמיו של הבורא. ואם שמחתך בחג הגיעה לכדי זמר וריקוד” אף היא עבודת ה’ ועל ידם ידבק האדם בעניין האלוקי. השילוב הזה של יראה” אהבה ושמחה” בא ליצור איזון בהתנהלותו של האדם” כי העדפת מידה אחת על חשבון חברתה פוגעת לא רק באישיותו של האדם אלא באותה מידה עצמה שהאדם משתמש בה בצורה בלעדית וקיצונית. עם שלוש המידות הללו אנו נפגשים בחגי חודש תשרי: ראש השנה שהוא יום תרועה” שנאמר: “אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו”” הוא יום הדין ויש בו ממידת היראה. יום הכיפורים שהוא יום מחילה וכפרה יש בו ממידת האהבה” וחג הסוכות שהוא זמן שמחתנו יש בו ממידת השמחה. וכפי הנראה כך צריך להיות הסדר – לעולם פותחים ביראה” כמו שאמרו אם אין יראה אין חכמה” לפי שהיראה יוצרת את המסגרת שבלעדיה אי אפשר לקיים את האהבה שהיא התוכן הפנימי של המסגרת היראה” על כן עם כל החשיבות של האהבה אי אפשר לה להתקיים ללא היראה כמו שכתב רש”י (ויקרא כו יב) על הפסוק “והתהלכתי בתוככם” – “אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם” (אהבה)” ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני” תלמוד לומר והייתי לכם לאלוקים”. רק שילוב של האהבה עם היראה הוא המביא לשלמות.
ביום הכיפורים שהיהודי פורש מכל הנאות העולם הזה” ומערב עד ערב כולו מחובר בתפילה ותשובה אל בורא עולם” בהוויה זו מגיע היהודי לפסגת האהבה” עד שבסוף יום הכיפורים בתפילת הנעילה” הוא מכריז עם כל הקהל שבע פעמים “ה’ הוא האלוקים!”” ובתום היום הוא שב במעבר חד מאיגרא רמא של ההתרוממות של יום הכיפורים אל המציאות התחתונה שלנו” מעבר שעלול לפגוע באדם” איך מונעים פגיעה זו? על כך כתב הראי”ה קוק (עולת ראיה ח”ב עמ’ שסז): “על ידי העליה של יום הכיפורים מתרחקים הרבה מהעולם הזה” וצריכים שמירה כשפוגשים בענייני העולם הזה מכל מכשול” ואותם הימים שבין יום הכיפורים לסוכות ניתנו לחינוך של חזרה לענייני העולם הזה בתיאור הגון בקדושה”” כוונתו היא שהמעבר החד מהתרוממות יום הכיפורים לחיי החול (הדומה למעבר מחדר מואר לחושך” או מחום לקור) עלול לשבש את מהלך חייו של האדם. כדי למנוע מהאדם את המעבר החד הזה ניתנו לו ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות” ימים שבהם הוא עסוק מצד אחד בפעולות חומריות של העולם הזה” כמו בניית הסוכה” לקיחת ארבעת המינים” הכנת נוי לסוכה וכדומה” ויחד עם זאת המעשים הארציים הללו הם מעשים של מצווה. השילוב הזה של קדושת המצוות עם מלאכות של העולם המעשי” מכשיר את האדם לנחיתה רכה ממרומי קדושת יום הכיפורים אל קרקע המציאות הארצית. אז אין סתירה בין עולם החומר לעולם הרוח” בין הגוף לנשמה” ובאחדות של השניים נוצר הבסיס של השמחה” שכשהיא נובעת מתוך אהבת אמת היא שמחה של מצווה.