“אל נקמות ד’, אל נקמות הופיע!” בגמ’ (ברכות לג) למדו מכפל שמות הקב”ה המעטרים את “נקמות”, כמה גדולה ויקרה היא הנקמה האלוקית הצודקת. אך יש כמובן להמשיך ולשאול את השאלה המשלימה: מדוע הנקמה עצמה כפולה בפסוק?
מדרש תנחומא המובא בילק”ש לתהלים ק”י עונה: ידין בגוים מלא גויות – שהקב”ה נתן מדם כל ההרוגים על קידוש שמו על פורפירין שלו, וכאשר יבוא לדין עם רשעי האומות, והם יכחישו שהרגו את ישראל, ייגלה להם בלבושו הצבוע בדמם של ישראל, ואז יעשה בהם שתי נקמות: אחת על המעשה הנפשע, ואחת על ההכחשה. כי הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות! לכן יופיע “אל נקמות” ויתגלה לא רק בנקמתו אלא גם בצדקת נקמתו כנגד הכחשת האומות.
וממשיך שם המדרש: “ולעתיד לבוא נהרות יורדים מדם הרשעים, והעוף בא לשתות מנחל הדם שנאמר: מנחל בדרך ישתה. והנחל עושה גלים והגל בא לשוטפו – והוא מרים ראשו, שנאמר: על כן ירים ראש. אמר דוד: הלל והודאה אני נותן לך על כל זה”.
והוא פלא פלאים. כי מיהו ומה עניינו של “עוף” זה לכאן? ואם “נחלי הדם” הוא דינא דשמיא ברשעים, מדוע אין הנחל מתיר לעוף לשתות הימנו? משמע יש קטרוג ופתחון פה מסוים גם אחר הדין העליון ברשעים. ומה הועיל העוף במה שהרים ראשו? ועל מה יש להודות בזה?
מזמור זה כולו נדרש על אברהם אבינו ועל דוד המלך עצמו, שזכו שניהם לשבועה על הבחירה בהם – מול קטרוגים אפשריים, או חלופות ו”הווא אמינות” שונות. יותר מזה: גם לאברהם אבינו וגם לדוד היו חששות וספקות על היותם ראויים לבחירה, עד שנשבע להם הקב”ה. המדרש ממשיל זאת ליונה:
“הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאֹמַר מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה, לָמָּה כַּיּוֹנָה? לְפִי שֶׁכָּל הָעוֹפוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהֵם יְגֵעִים, הֵן נָחִין עַל גַּבֵּי סֶלַע אוֹ עַל גַּבֵּי אִילָן. אֲבָל הַיּוֹנָה הַזּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא פּוֹרַחַת וִיגֵעָה – קוֹפֶצֶת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ וּפוֹרַחַת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ.” כי גם ליונה, יש רגעי חולשה וכאב.
העוף הבא לשתות את הדם, הוא כנסת ישראל שנמשלה ליונה, שמצוות מגינות עליהן ככנפיה. ומה קורה כשהיא נחלשת? כל העופות נאלצים לחדול ממעופם ולמצוא מנוח בגורם חיצוני, שנותן להם יציבות בעת חולשה. אך ליונה יש טכניקה שונה: היא קופצת (סוגרת, משביתה) אגף (כנף) אחת, וממשיכה לעוף באחרת, ואח”כ מחליפה, וכך אינה זקוקה למשען חיצוני, אלא מוצאת תמיד את היציבות הפנימית בתוכה, אף בעת חולשה, וכך הולכת ומרוממת את נקודת היציבות הפנימית עד לשובה למלוא כוחותיה. כך שהיא כל הזמן בבחינת “אעופה – ואשכונה” בבת אחת! לא: אעופה, וכשאגיע אל היעד אז אשכונה, אלא: גם כשאני נחלשת ונאלצת לשכון, אינני מפסיקה לעוף ואינני מחפשת עוגן חיצוני.
וכשיונה זו תבוא לנקום נקמתה – נקמת ה’: “הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום” – בא גל הדם לשוטפה, ומעורר בתוכה קול מחליש – אולי אין בי זכות לעשות נקמה בגויים? אולי אין זה ראוי או מדויק מספיק? הלוא גם לי היו תקופות קשות וחלשות בהיסטוריה?
וכאן מתארים פסוקי המזמור אירוע ידוע ומוכר: “ידין בגוים מלא גויות, מחץ ראש על ארץ רבה“: ארץ רבה היא “רבת בני עמון”, המלחמה החשובה בימי דוד, שמתוארת לאורך כמה פרקים בנביא, ובסופה זכה דוד לקחת עטרת מלכם ולתתה בראשו. אלא שמלחמה זו שארכה לפחות שנתיים עד סופה המוצלח, הייתה הרת גורל לדוד ולממלכתו, שהלוא בראשיתה הסתבך בפרשת בת שבע, ובהמשכה בדבר אוריה החתי, ומתוך כל הסיבוכים שאת מחירם ישלם עוד שנים רבות הוא וזרעו – ייולדו, שלמה ומשיח בן דוד.
הראב”ע, שבוודאי נזרקה בו נבואה, הגדיל ופירש שנקמת ישראל תהיה בארצות ענקיות: “ארץ רבה – …והיא ארץ ישראל ומדי ופרס”! (והרי לא מצאנו בדוד שום מגע עם אזור המפרץ הפרסי, אלא שפירושו הוצרך לדורות ולדורנו), אם כן יונה זו, יש לה ממה להתיירא: יש לה “טל ילדות” בעייתי משלה והיא צריכה שבועה לא פחות ואולי יותר מאברהם אבינו ודוד המלך.
על כן תרים ראשה אל מקור חייה, ותגלה כי נקמתה אינה ארצית טבעית, אלא אלוקית נצחית. וכמו סמיכותם של ימי הזיכרון לימי ההודיה, סמך גם דוד את הנקמה על מות קדושי ישראל אל ה”הלל”: “הַלְלוּיָהּ – אוֹדֶה ה’ בְּכׇל לֵבָב… כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם”!
