זוגיות בריאה, נבנית במשך החיים. בני הזוג קשובים, לומדים להכיר ולחוות את חייהם באהבה. עם כל ילד הם מתחברים יותר. הם זוכרים שהם גם זוג, תוך כדי ההורות שלהם. ישנם זוגות נשואים, אבל הם לא באמת חיים בזוגיות. חיים ביחד – אבל לחוד.
חיים שלמים יכולים לעבור בתוך אותה דירה, אותן נסיעות משפחתיות, כשהם ממוקדים בבניית עסק משפחתי שבו מפרנסים, מגדלים ילדים, רוכשים דירה, וכל מה שעסק משפחתי צריך. שניהם שותפים בעסק ופעמים העסק המשפחתי נראה מצליח. אבל בלי חיבור נשמתי= זוגי.
ישנם זוגות נשואים שאינם מוותרים על עצמם, תוך כדי הקמת משפחה והם נאבקים כדי לקבל נוכחות אישית, כי אינם יודעים כיצד לנהל זוגיות.
בשני המצבים גם הם וגם ילדיהם ניזוקים. או מהאווירה השלילית שכביכול הכל טוב, או מאווירת מלחמה מתישה.
ההחמצה הזו אינה מגיעה ביום אחד. היא נבנית לאט, תוך כדי שיגרה, מבלי לשים לב שהשנים עוברות והם בסה”כ, משרתים עסק ושמו משפחה, וזו ההחמצה הגדולה.
נעמי ואמיר היו נשואים 18 שנה. חמישה ילדים, בית ועבודה טובה.
אם הייתם שואלים אותם, הם היו אומרים ש”הכול בסדר”. לא משברים גדולים, אבל גם לא שיחות עמוקות ולא ריגוש. גם הדברים שבינו לבינה היו טכניים. כשהילדים יצאו מהבית, הגיעה הריקנות. נעמי התחילה לשאול את עצמה בלילות:
“איך זה יכול להיות שאנחנו גרים יחד – ואני מרגישה כל כך בודדה?”
אמיר לא הבין מה קרה לה. “מה היא רוצה? אני בבית, אני עוזר, אני לא יוצא לבלות… מה עוד אפשר לבקש?”
היא שיתפה אותו ברגשותיה הכואבים. הוא נעלב שהיא לא מעריכה אותו, לאחר מפעל חיים כל כך מכובד שבנה בעשר אצבעותיו.
התסכול של נעמי הלך וגבר. הרגע ששבר את נעמי היה בערב שקט אחד:
הם ישבו בסלון, כשכל אחד עסוק בענייניו ופתאום עלתה בה מחשבה כואבת:
“אם הוא לא היה פה – אולי בכלל לא הייתי מרגישה הבדל.” באותו לילה היא בכתה והוא היה חסר אונים.
למחרת החליטה שהיא לא ממשיכה כך ולא מוכנה לתת לחיים להמשיך להתגלגל . בעקבות כך, שניהם הגיעו אלי.
מהם הגורמים הנפשיים להתרחקות בזוגיות?
- אובדן הזהות האישית בתוך תפקידים:
- מתפקדים כהורים ושוכחים שזקוקים לחיבור רגשי, מגע זוגי, הבנה.
- פחד מעומק רגשי:
- מתקשים לשהות בקרבה רגשית. פוחדים להיפגע. אז הם “נעלמים” למסכים, עיסוקים ושתיקות.
- השגרה מרדימה:
- אין מריבות, כי אין חיכוך. אבל גם אין חיוּת.
- בלי תשוקה, בלי סקרנות הדדית, הזוגיות גולשת למצב של תחזוקה.
- עקב כך, נוצרת תחושת החמצה עצמית:
- כשאדם מרגיש שלא חווה את עצמו, ויתר על חלומות, הוא משליך את ההאשמה על בן/בת הזוג ומרגיש צער על העבר.
- הקשר הופך למקום של תסכול שקט, עד שגורם למועקה שמצטברת, או להתפרצות כעסים, במקום עוגן של קרבה.
הקב“ה לא מוותר על אף נשמה שירדה לעולם, כדי לבטא את ייחודה וייעודה. לכן מגיעה במוקדם או במאוחר, מתוך הכאב, התפכחות והתעוררות.
מה אפשר לעשות כדי להגיע למיצוי הקשר ולהחזיר את האהבה?
זה אמנם לא קורה כבמטה קסם, אבל לפעמים מתחילים בניצוץ קטן כדי להצית ולמצות את מי שהם באמת.
- לשתף תחילה בטוב שכל אחד רואה בשני.
- שיחה מלב אל לב, בכנות וברגישות, עשויה לפרק מחיצה של שנים.
- ליצור מחדש זמן אינטימי קבוע גם אם קצר. “דייט שבועי”, נשמע נדוש, אבל הוא קדוש. רק אתם.
- לחיות בתודעה של זוגיות. שנינו ביחד בכל זמן, גם אם לא נמצאים פיזית באותו מקום. כאשר אחד מעניק יחס לשני, הוא עצמו מתמלא ביחס ובאהבה.
- להתחיל שוב להיזכר למה התאהבתם.
- לשלוח הודעה מוקלטת, או להתקשר באמצע היום.
- לכתוב מכתב קטן.
- לגעת ביד, כדי לבטא הערכה וקרבה.
- לבקש עזרה מקצועית אם פוחדים, או שלא יודעים כיצד להתחבר רגשית. לפעמים צריך עיניים חיצוניות שיראו את מה שאתם לא מצליחים לראות לבד. טיפול זוגי אינו הודאה בכישלון אלא מחווה של אהבה.
גם אם זה נראה מאוחר מדי , הקשר לא נעלם – הוא פשוט נרדם.
כמו גחלים לוחשות שנראות כבויות, אם רק נושפים מעט, הן ניצתות מחדש.
גם אם עברו שנים. גם אם התרחקתם. האהבה לא נעלמה – היא רק מבקשת שתחזרו אליה.