באופן מפתיע, ואולי בעצם בכלל לא – “נשמעו התרעות” גם בפרשתנו: זוהי כמובן ההתרעה המופלאה שיצאה מפי משה רבנו לעם ישראל, כדי לעכב את “גשם הנדבות” ושטפון התרומות למלאכת המשכן: “וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה, לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ! וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא”.
המיוחד שבהתרעה הזו הוא משתי פנים: האחת – שהיא יוזמתו של משה מדעתו, ולא על פי ציווי מפורש של ה’ יתברך. והשנייה, שהוא השתמש במנגנון “מסרים מיָדיים” שונה וחדש, ולא בדרך המסורתית והמסודרת הרגילה להעברת תכנים לעם ישראל, גם לא של תכני קודש ותורה מפי ה’ יתברך. ומדוע?
התשובה היא שבמנגנון המדהים של “העברת הקול במחנה” יש יתרון מובנה ומיוחד. מהו ההבדל המרכזי בינה לבין כל “וידבר ה’ אל משה לאמר” ‘רגיל’? כל פנייה “מסודרת” שבאה מאת ה’ באמצעות משה לישראל, מתבססת בעיקר על הסמכות העליונה שבאה “מגבוה” ומעבירה את “המסרים שלה”. תפקידו של העם במקרים אלו הוא להיות קשוב, להיות בבחינת “מקבל”: “משה קיבל תורה מסיני ומסרה…”.
לעומת זאת, הפנייה הדחופה שאצלנו בפרשה, נשענת על האינטרס והמוטיבציה העמוקים של ישראל: במילים אחרות, משה רבנו משחרר “תוכן ויראלי”, והקול עובר במחנה כבמטה קסם. כולם רוצים לדעת על מה מדובר ולמה, כולם דואגים להפיץ הלאה ו”לא שוברים את השרשור”. מדוע? כי זה נוגע לכל אחד ואחד עד העומק שבו, זה לוהט ומלהיט. אבל מדוע?
הפסוק מסיים שהמבצע הוכתר בהצלחה: “וייכלא העם מהביא”. עם ישראל לא סתם “הפסיק להביא”, אלא נחסם, אולץ, נכנע ל”גזירה”, ונותר עם תחושת “איי, חבל, יכולתי להוסיף עוד קצת אם הייתי משתדל/ת יותר”… בעצם הסיפור של ההכרח להפסיק, הוא ממש כמו הסיפור על ה”גולם” שלא הפסיק לשאוב מים, עד שהצליחו “לכבות” אותו – אבל בדיוק להפך! כי ה”גולם”, כשמו כן הוא, אין לו שום רצון עצמי, הוא סתם “בינה מלאכותית” שאחת היא לו אם תשתמש בו או שלא, ולאיזו מטרה אם בכלל.
אבל ישראל הבינו שהמציאות הזו, שבה נוצר הכרח לצעוק: ‘די, מספיק!’ מספרת בשבחם ובגדולתם, זהו סיפור מכונן, אפילו משעשע, סיפור שעוד יספרו לדורות. לכן כבר ברגע שהוא מתרחש, כל אחד רוצה להיות חלק ממנו, לוודא שהסיפור מסופר גם עליו, ודואג להפיץ אותו באופן מיידי לכל עבר.
יש בתנ”ך עוד שתי פעמים מיוחדות של “מסרים ויראליים” שמנצלים את המוטיבציה הקיימת בציבור להיות חלק מדבר גדול והיסטורי ובכך מפיצים את המסר. האחד הוא בחג הסוכות הראשון של שבי הגולה בראשית בית שני, חג ארצישראלי מובהק שקצת נזנח בגלות: “וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה’ בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלַיִם, לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבוֹת, לַעֲשֹׂת סֻכּוֹת כַּכָּתוּב… וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת, כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא, וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד”.
אך האירוע המפורסם ביותר – וכמה הוא אקטואלי! – הוא כמובן זה:
“וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר ה’ מִפִּי יִרְמְיָה, הֵעִיר ה’ אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ, וְגַם בְּמִכְתָּב, לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס! כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה’ אֱלֹוקֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלוֹקָיו עִמּוֹ – וְיַעַל…!”
הפרסי ההוא, יצרו בהצהרתם “תוכן ויראלי” שלא השאיר אף יהודי אדיש כלפיו. ואילו בימינו אלה, הפרסים הנוכחיים “מעוררים” אותנו בהתרעותיהם להכיר את מקומנו בתוך גודל השעה, ואת יד ה’ “המשנה עיתים ומחליף את הזמנים”, והמביא גואל לבניו למען שמו באהבה.
