והימים האלה, האלה ממש! – נזכרים ונעשים.
בימים הללו אנחנו נזכרים לפני ה’ לטובה ולישועה;
בימים הללו אנחנו נזכרים מי אנחנו ומה שמנו;
כי הימים האלה נעשים ימי תיקון לימי השכחה והתעייה;
ובימים האלה אנחנו “נעשים”, משתכללים, מוסיפים קומה, סומכים ומקדימים זכירה לעשייה תקיפה ונוקבת.
ימי שמחה! ימי השתאות! ימי רצון וגילוי אור הפנים: “הַלְלוּ אֶת ה’ כׇּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כׇּל הָאֻמִּים! כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת ה’ לְעוֹלָם – הַלְלוּ יָ-הּ!”
בין פורים לפרה – המציאות מפרפרת. יש בה חלקים לא מבוטלים שמפרפרים להם פרפורי גסיסה: אותם שבכל דור נאמר עליהם “כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ, עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ, אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד” – מתקיים בהם לעינינו: “כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ, ה’, כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ! יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן!”
“פרפורי גסיסה” הם שאריות מפורקות של כוחות חיים. דווקא ברגעים שלפני הכיליון, החיים נדמים כמגייסים עוצמה חדשה, ומופיעות תנועות נמרצות ואף פראיות! במציאות ההיסטורית או הרוחנית, פרפורים כאלו נמשכים הרבה יותר מרגעים או ימים ספורים. ייתכן כי מדובר בתקופה ממושכת של שנים רבות, דור או שניים. אבל המתבונן המאמין והצופה ישועה קרובה – אינו מתבהל או מתבלבל: זהו כיליון הרשע והטומאה. אמנם המחיר של פרפורי הגסיסה ההיסטוריים וגם הרוחניים עלול להיות מכאיב וקשה, אך האמונה העמוקה נוסכת ביטחון וכוחות תבונה ותושייה, לדעת לקדם פני הרעה ולמחות את זכר הרשעה.
אבל – יש גם פרפורים אחרים לגמרי! הלוא תדע כל אם עברייה את הרגע בו חשה לראשונה את התנועות המרפרפות בתוכה – היריון! את ליבה המחסיר פעימה, את ההתרגשות הגואה עד קצות ישותה – אלו הם פרפורי החיים המבקשים לבקוע ולמתוח את אבריהם המתעוררים לתחייה. נכון, עוד יבואו ימים ארוכים של מתח ונדודי שינה, וגם התנועות הפנימיות הרכות יוכלו לפעמים להתחלף בבעיטות עוצרות נשימה. אבל כל מחיר לא יגמד את השמחה והאושר של הלידה הממשמשת ובאה לעולם, להופיע נשמה חדשה.
גם כאן, בעולם ההיסטוריה והרוח, פרפורי חיים של רוחו של משיח אלוקי ישראל, הנולדת לתוך כלי המציאות והארציות, הם ההפך הגמור מחידלון וכיליון, חלילה. אמנם עלולים לבוא סיבוכים ותהיות, מבוכות וכאבים: “שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי: כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ! בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנוֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה, אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ, וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ“. גם פרפורי הפחד רק מרחיבים את הלב ומחזקים את היכולת לשאת את גודל השעה.
כבר דרשו רבותינו המעמיקים את המילים “פור” ו”פר” כמתארות מצב של התפוררות ופירוד. עמלק, יימח שמו וזכרו, הוא “קוצץ בן קוצץ”, והפר ברוב כוחו מפורר את האדמה לרגביה תלמים תלמים, דש ומפרק את התבואה למרכיביה הזעירים. כמה גדול ההבדל התהומי ביניהם! הפירוד המרושע העמלקי, כל מהותו היא ההרס והחורבן אף במחיר כליונו העצמי. ואילו הפר הרתום למחרשה, “מחריש” ומנתב את פראיות עוצמתו להביא ברכה ושפע לעולם: “הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע – בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו”. אולי זה מרגיש מתיש לשאת בעול, לחשוק שיניים ולהמתין לתוצאות במשך חודשים ושנים, אבל הסוף המבורך ידוע מראש לכל מי שאינו עיוור: “דברי חכמים כדרבונות – למה נמשלו דברי תורה לדרבן? — לומר לך: מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה, והיא חורשת להוציא חיים לעולם — אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים” (חגיגה ג).
הרשע מתפורר בפורים, ואילו הצדק והאמת מתפרטים ומתגבשים כדי לבנות מהם עולם טוב ומתוקן יותר. הפרה האדומה היא שיאו של כוח החיים האלוקי, זה שיודע לא רק לבנות יסודי עולם מתוך פירורי המציאות וכוחותיה, אלא אף להשתמש במוות עצמו לבניין הטהרה המוחלטת ותחיית המתים הגשמית והרוחנית, במהרה בימינו!
