דוד המלך בפרק מ’ בתהלים מחדש חידוש בלתי רגיל בעבודת השם, ובעבודה שבלב: “רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה, ה’ אֱלֹוקי. נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ, אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ! אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה? – עָצְמוּ מִסַּפֵּר!” – אין לי דרך לתאר את גודל רצונך בטובתנו, ואת פלאי מעשיך בעבורנו, ה’ יתברך!
“זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ, אׇזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי! עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ” – ומה ביקשת ממני בתמורה? לא קרבנות מרובים, אלא שאקדיש לך את “אוזניי” ואת כל תשומת ליבי – שהרי כל מעשיך ונפלאותיך עמי באו רק בעבור זה!
“אָז אָמַרְתִּי: הִנֵּה בָאתִי! בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי”. כשהבנתי את העיקרון הזה בהנהגתך בעולם, ואתי בפרט – אז גם הבנתי סוף סוף שכאן נעוצה המשימה שבשבילה הבאת אותי לכאן, ואני אומר לך: הנני! הנה באתי! מדוע? משום שכל מה שנאמר, ונכתב, וקרה בעולם – הכול נעשה כדי שאצליח, כדי שאגדל מזה, כדי שאביא את הטוב האינסופי שלך לעולם כולו. הכול כתוב עליי! ולכן –
“לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹוקַי חָפָצְתִּי, וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי”. מעכשיו הרצון שלי לעשות רצונך כבר אינו חיצוני, אלא חקוק בתוכי, עד שאצלי אין פער כלל בין התורה הכתובה בספרים, לתורה הכתובה בעצם קיומי.
הגמרא ביבמות ע”ז מדגימה בדרשתה את דרכו זו של דוד המלך בכל חייו: “דרש רבא, מאי דכתיב: “רבות עשית אתה ה’ אלוקי, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו”? מלמד שהיה רחבעם יושב בחיקו של דוד. אמר לו: ‘עלי ועליך נאמרו שתי מקראות הללו (“עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית”)… דרש רבא, מאי דכתיב: “אז אמרתי הנה באתי, במגילת ספר כתוב עלי”? אמר דוד: אני אמרתי עתה באתי, ולא ידעתי שבמגילת ספר כתוב עלי” – כלומר, בתחילה עוד ראיתי את עצמי כפרט קטנטן בתוך רצון ה’ האינסופי, כאילו רק הרגע ‘נחתתי למציאות’. אך כשהבנתי שמראש ומקדם כיוונת את מחשבותיך, דבריך והנהגתך אליי – הכול נעשה ברור ומאוחד.
מצאנו שני גדולי עולם שפיתחו והעצימו רעיון זה: המלבי”ם ורבי נחמן, זצ”ל.
המלבי”ם על דברי דוד הנ”ל ביאר: “הגם שלא הייתי מוצא חיוב זה מהבאת הקרבנות בספר התורה, הייתי מוצא חיוב זה כתוב בספר אחר – שהוא הספר הכתוב על לוח לבי, והייתי בא להקריב הקרבן ע”י מגילת ספר אשר הוא כתוב עלי בעצמי, היינו, שהייתי מוצא חיוב זה מצד שכלי ומצד רגשת נפשי. שהשכל וטבע האדם מחייב אותי להשיב תודה למיטיבי, ושאודה לה’ חסדו, ולזבח זבחי תודה על טובותיו וחסדיו”. כלומר יש ספר תורה חי בתוכנו, רצון ה’ הנטוע בנו ומתגלה בשכל וברגש הבריאים שלנו, שראוי לסמוך עליהם להנחות אותנו בשליחותנו.
ואילו רבי נחמן (ליקו”מ א’ קכ”א) לימד: “כשאדם רואה ולומד בספר, ובכל מקום שהוא רואה ולומד, מוצא את עצמו, היינו שלוקח לעצמו מוסר… בכל מקום ובאיזה ספר שהוא בא ומעיין שם – זה סימן שחפץ לעשות רצונו יתברך. וזהו: ‘אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי’ – זה סימן ש’לעשות רצונך אלוקי חפצתי’ כנ”ל”. כלומר – הדרך הטובה ללמוד בספרים היא ‘למצוא את עצמנו בהם’: לא רק להבין את התוכן החשוב שבהם, אלא לקבל את ההשגחה הנפלאה הקושרת כל יהודי ופרטי חייו לפרטי התורה כולה, עד שהתורה מחייה ומשקפת את כל חיינו ועבודתנו. כאשר התבוננות זו מתפתחת ו’זורמת’ בטבעיות – זהו סימן משמים שאכן אנחנו מכוונים בדיוק לחפץ ה’ הטוב.
כשאסתר המלכה מבקשת: “כתבוני לדורות”, היא מתנגדת בחריפות לטענה שסיפורה הוא ‘אנקדוטה היסטורית’ ברמת “דברי הימים למלכי מדי ופרס”. היא בטוחה שמגילתה חייבת להצטרף למגילת התורה כולה (ע’ גיטין ס’) – ובכך סיפורה יהיה לעולם הסיפור של כל אחד ואחת מאיתנו גם כן! ומכיוון שהיא צדקה, איך נוכל שלא לקרוא את מגילת אסתר ולמצוא בה את עצמנו, את מקומנו האישי, את שליחות דורנו, ואת אהבת ה’ ונפלאותיו עימנו?
לחיים, לחיים עם ישראל, לחיים טובים ולשלום!
