הקמפיין הראשון בעולם היהודי היה תרומת המשכן, ללא כל ספק, נכון? לא נכון!
הקמפיין הראשון שהוצא לפועל בעולם היהודי היה – במחילה – עגל הזהב. אבל באמת מבחינה רעיונית, הקמפיין שעלה במחשבה האלוקית היה אכן המשכן. הציווי לתרומת המשכן ניתן למשה רבנו בארבעים היום הראשונים שעשה בראש הר סיני, שבסופם נעשה העגל ונשתברו הלוחות. הציווי לישראל בפועל, ומעשה תרומת המשכן בפועל, נעשו לצערנו רק לאחר החטא, ונדחו לאחר מתן לוחות שניים ביום הכיפורים.
מכל מקום, המודל של “קמפיין שותפים למצווה” תפס חזק מאוד בישראל, גם בהמשך התנ”ך: חנוכת הנשיאים הייתה “מיני קמפיין”, “דינר” של האלפיון העליון. בני גד ובני ראובן הביאו והקריבו את עצמם כנדבה להיות חלוצי צבא. זו הייתה הקרבה של הלוחמים עצמם, ולא פחות מכך גם של הנותרים (ובעיקר הנותרות) בעורף לאורך שנים. “קמפיין” זה נעשה מודל לחיקוי לאחריות לאומית – עד ימינו. גם הכוהנים בימי יהוידע הכהן הגדול והמלך יהואש “הרימו קמפיין” בין מקורביהם לטובת בדק הבית, עד שהמודל קרס, והמלך מצא מנגנון יותר שיתופי וידידותי, שהיה לו בסיס חברתי רחב ומוצלח הרבה יותר, מודל שהחזיק מעמד דורות רבים.
אגב, גם לקמפיין השלילי של חטא העגל היו “תלמידים”: מה דעתכם על “הקמפיין הממומן” הפוליטי של קורח ועדתו נגד “ההנהגה הנבחרת” (בידי רבש”ע) של משה ואהרון? לפעמים הקמפיין הוא איסוף כסף ואמצעים למען מטרה, ולפעמים פירושו דווקא פיזור כסף ואמצעים למען מטרה – אבל זהו שימוש באותו מודל בדיוק: יצירת דינמיקה המונית סביב רעיון, ו“הנעה לפעולה“.
מעין זאת מצאנו כבר בדברי חז”ל הבוחנים בעין מעמיקה את האופי הישראלי הפנימי: “אמר רבי אבא בר אחא: אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זאת! נתבעין לעגל – ונותנין, נתבעין למשכן – ונותנין!” (תחילת מסכת שקלים). ‘אין אתה יכול לעמוד’ לא רק כי זה מבלבל וקשה להבין את ההתהפכות הזו. יותר מכך – אי אפשר ‘לעמוד‘ כי זהו האופי בעצמו, זהו עם שלא יכול סתם לעמוד! תמיד חייבת להיות תנועה, אי שקט, עם ישראל לא מסוגל להימצא בקיפאון.
התרחשות כלשהי חייבת לבוא, ואם לא תימצאנה הדרכים להניע את המוטיבציה והאופי הישראלי לטובה – היא תצא במקום אחר, פחות מוצלח, לצערנו. אבל זה יהיה מטופש ובגדר מחדל להניח ש”אם יש שקט הכול בסדר”. כל אימא מנוסה יודעת שאם מחדר הילדים נשמע שקט ארוך מדי במהלך היום – זהו “צפה פגיעה” כמעט בוודאות… מדוע? כי ילדים בריאים בדרך כלל לא סתם “יושבים בשקט”! הם רוחשים פעילות ותוכניות, סקרנות והתנסות פורצת גבולות – וברוך השם שככה זה.
ז’בוטיסקי ניסח זאת בשירו במילים הידועות: “כי שקט הוא רפש!” – מתכון למפלה, חלילה. את מחירי “קונספציית השקט” אנחנו משלמים לא רק כיום, ולא רק בשואה, אלא בכל דור ודור, וודאי בדורות של גלות. כבר בגלות בית ראשון התמכרנו לשקט שמכרו לנו אחשוורוש והמן, וכמעט “כאשר אבדנו אבדנו” – “לולי ה’ שהיה לנו בקום עלינו אדם (ולא מלך)”. ובמה ה’ יתברך “היה לנו”? ב”קמפיין השקלים”: “אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים“.
קמפיין השקלים שונה מתרומת המשכן הכללית, בכך שהוא “חיוב גמור” ולא מתבסס רק על נדבת לב. האופי הישראלי כשלעצמו, שנותן מעצמו ואת עצמו לטובת מטרות גדולות, הוא הפכפך ו“מעורבב” (בחינת ‘כלאיים’…), אם לא תאחז בו יד מכוונת. נתינת השקלים באופן של “חיוב והכרח” לא רק משווה קטון כגדול, אלא גם רותמת ואוחזת את האופי הישראלי המיוחד, האנרגטי והמהפכני – בידי המחשבה האלוקית, “מחשבות לטובה ולא לרעה”.
כך שאכן, אין ספק (=עמלק): ה”קמפיינר” הגדול מכולם הוא המתגלה במגילת ההסתר – ה’ אחד ושמו אחד.
