מקובלת בתרבות האִמרה: “אין ארוחות חינם”. לרוב, משמעות הביטוי היא שלכל דבר יש מחיר. גם אם אין המחיר גלוי במבט ראשון, ונדמה שזכינו בהישג כלשהו ללא ששילמנו עבורו תמורה מלאה, או שהזדמנה לידינו “מציאה” של ממש – אם נבדוק לעומק נגלה שפעמים רבות המחיר קיים גם קיים, אך במישור שונה. לא תמיד חכם לחפש את המחיר רק “מתחת לפנס”, כלומר בתווית המודבקת על ה”מוצר”.
מתוך הבנה זו עולה הצורך לחנך את עצמנו ואת ילדינו שלא להיתפס למבט השטחי והמיידי בלבד. חובה לבדוק “באותיות הקטנות” של כל מוצר, רעיון או תפיסת עולם. ייתכן מאוד שכאשר מבקשים למכור לנו, לכאורה, מוצר או “דיל” או ערך כלשהו מדגם “X”, במחיר זניח לכאורה, בעצם דוחפים לנו יחד איתו מבלי שנשים לב משהו שונה לגמרי, שבכלל לא חשבנו עליו. סביר מאוד שאילו היו שואלים אותנו בגלוי אם רצוננו גם בתוכן “Y” הנלווה – היינו מסרבים, ואולי אף כועסים על ניסיון הניצול הסמוי.
עוד ידועה האמירה המתקדמת יותר: “אם אין מחיר – אתה המחיר“. הכוונה למוצרים שניתנים “חינם אין כסף” לכאורה, אך התמורה קיימת בהחלט: הפכנו לקהל שבוי בידי המוכר החביב. כלומר בעל המוצר או הרעיון הקסום והחינמי, קיבל מאיתנו משהו שהרבה יותר חשוב לו מהכסף שלנו – את הפרטיות שלנו, פרטי קשר, ובעיקר את נטיות ליבנו, רצונותינו והרגלינו, הקשב שלנו ותשומת הלב שלנו, שנעשים משועבדים מרצון למה שמוצג לנו כ”טובתנו המוחלטת”.
כאשר בעלי אינטרסים כלכליים, פוליטיים או תרבותיים מייצרים “ספינים”, זה פועל בדיוק באותה מתכונת: הקשב המוגבל שלנו נתפס כמעט בעל כורחנו ל”סדר יום” מומצא שאין לו באמת ערך בכלל או לכל הפחות – ערך אמיתי בעבורנו. לדוגמא מהעת האחרונה: ויכוחי סרק על חוקי “גיוס”, או “פרשיות” הבל ורעות רוח, שכל מטרתן רק להסיט את המיקוד מהמשימות החשובות והקריטיות שעומדות בפני עם ישראל ומדינתו. ואם אפשר גם לקלקל בכך מציאות חיובית ומתוקנת, שכבר נבנתה ונקנתה בדמים מרובים (תרתי משמע) – עוד יותר טוב (כלומר רע, ח”ו).
כך פועלות גם הרשתות ה”חברתיות”: לפרסם מילים לא עולה כסף, הכול בחינם, ולכאורה גם לא עולה כסף לקרוא. גם חלק עצום מה”עיתונות” אנו מקבלים חינם, ולכאורה מה איכפת לנו? מישהו אחר שילם על הפרסומות שמחזיקות את ה”עלון”, ואף אחד גם לא מכריח אותנו לקרוא אותן. אבל האמת העצובה היא שהרדימו אותנו, סיממו אותנו עד ששכחנו שאנחנו המוצר, שאנחנו משלמים מחיר של קשב, תשומת לב, זמן איכות, משאבי נפש ורוח מוגבלים, שיכולנו להפנות לטובת עצמנו, משפחתנו ועבודת ה’ שלנו. במקום זאת אנו מכלים אותם לבטלה, ועוד מבסוטים מזה שכל “הטוב הזה” בא לנו בחינם…
אך המחיר אינו רק במשאבי הנפש שלנו, אלא חמור וגרוע מכך בהרבה: אנו מקבלים על עצמנו כללי תרבות ותפיסות עולם שמוכתבים לנו בלי שנשאלנו לדעתנו עליהם, או לרצוננו בהם ישירות. החצנה אינסופית, השטחה, החפצה, נרמול של מידות גסות ותופעות קצרות טווח וחסרות שורש – כל אלו הופכות להנחות יסוד של התנהלות החיים, ואין עצירה לחשבון נפש, חשיבה על מהות וזהות, ואחריות שבאה מתוכן באמת.
כשבעליה של אמה עבריה אינו מעוניין למסד את הקשר איתה בנישואין, היא יוצאת “חינם אין כסף”, כלומר היא אינה חייבת לשלם לו תמורת שחרורה מן העבדות והפיכתה לעצמאית. האמת היא שהיא כבר שילמה די והותר בכל תקופת היותה משועבדת: פיזית, חינוכית ומנטלית. “השחרור החינמי” הזה הוא לא באמת חינם, כי את התשלום היא ומשפחתה שילמו כבר מראש בריבית, גם אם נראה היה שהם “הרוויחו עליה כסף” בתחילת מכירתה.
אלא שהמטרה של כל סיפור המכירה הזה הייתה אמורה להיות שווה את ה”מחיר” בכפלי כפליים: אם אכן הייתה הופכת הילדה-השפחה לחלק ממשפחת האדון כרעיה-נשואה – היה בכך קידוש השם ושמחה ישראלית אמיתית של קירוב מעמדות ולבבות, וזהו ה”מחיר” האלוקי האמיתי שעומד מאחורי כל המנגנון של מצוות ייעוד אמה עבריה.
