שאלה שקיבלתי במייל:
“קראנו ביחד את המאמר של שבוע שעבר, בנושא ההתאמה בין בני זוג בנישואין. עשינו את התרגיל שהצעת בסוף המאמר, כל אחד באופן אישי. שוחחנו מיד לאחר התרגיל ונגענו במקומות העבר שלנו שמשפיעות על הזוגיות שלנו. זה היה מעניין וחשוב. השאלה שעלתה בינינו, למה זה צריך להיות ככה שהעבר המשפחתי משפיע עלינו בהווה? למה זה לא קורה שכשמתחתנים מתחילים פרק חדש ונקי מפגיעות ילדות? זו הרי השאיפה של כל זוג שמתחתן. אני חושב שמי שקוראים את המאמר שלך ורוצים להתחתן, זה עלול להרתיע אותם מלהתחתן, או להתחתן עם חששות מעתיד קשה. נשמח לתשובתך.”
תשובה
את השאלות שלכם, אני שומעת הרבה בחדר. הן עולות כמעט בכל קשר עמוק. וזוגיות – היא קשר עמוק. כמו לדוגמא:
“למה אני לא מצליחה לאהוב, בלי לסחוב איתי את תחושת חוסר האמון מבית ההורים, מכיוון ששם חוויתי חוסר אהבה בלשון המעטה?”
“למה היא מגיבה אלי, כאילו אני אבא שלה והיא מתנגדת כלפי כאילו היא בגיל ההתבגרות מולי?”
חשוב לי להדגיש את עובדת החיים הפשוטה: אי אפשר להתחיל מאפס. הגוף שלנו זוכר ומרגיש את החוויות שעבר, אפילו מטרום לידה. גם תינוק, נולד עם החוויות שהרגיש מאמא שלו.
כולנו מגיעים לזוגיות עם מטען: זכרונות, כאבים, חוויות של “לא ראו אותי”, “לא הבינו אותי”, או “הייתי צריכה להיות מישהי שהיא לא אני, כדי שיאהבו אותי”…
כפי שכתבתי פעמים רבות, הזוגיות היא מראה הדדית. היא לוחצת בדיוק על חוויות העבר המבקשות ריפוי. בנגיעה הזאת אנחנו מגיבים לא לבני הזוג, אלא לאותן דמויות שהופנמו מהעבר. לדוגמא: לאשה יש חוסר רגשי גדול מאביה. הציפייה הסמויה שלה שבעלה ישלים את החוסר. היא דורשת ממנו למלא את הצרכים הנפשיים שלה. בגלל החסכים הרגשיים, היא מתנהגת כלפי בעלה כאילו הוא אביה. היא משליכה עליו את דמות האב, כי היא חייבת לרפא את החוסר הרגשי שלה, כדי להיות במלאות רגשית. כך שהם אינם מתפקדים כבני זוג, וההתנהגות הכפויה יוצרת מצבים שליליים ביניהם.
לכן, אי אפשר להגיע לזוגיות כאילו העבר לא קיים. אלא שהזוגיות היא הזדמנות גדולה, לרפא את העבר מתוך האינטרקציה הזוגית. כיצד? כאשר המערכת הזוגית מתערערת כתוצאה מהדרישה של האישה למלא את צרכיה הנפשיים, והיא לומדת מה תפקיד הזוגיות, היא תדאג למלא את צרכיה הנפשיים מתוך הכוחות הפנימיים שלה: (יצירת אבא תוך-נפשי, בד”כ, בטיפול מקצועי), או שהיא תלמד לתקן את מערכת היחסים שלה עם אביה, בהדרכה בשלבים. כך היא תשחרר את בעלה מתפקיד שהוא לא שלו והמערכת תחזור להיות זוגית באהבה.
אם לא מטפלים בכאבי העבר, הם עולים בצורות שונות כשישנה סיטואציה שמזכירה את הכאב. הכאב מנהל את בני הזוג מבלי שיהיו מודעים לכך. לעומת זאת, כשפוגשים את הכאב, נותנים לו מקום ומרפאים אותו והוא מפסיק לנהל אותם, הם כבר לא יגיבו מתוך הילד/ה הפגוע/ה, אלא מתוך הבוגר שמודע לעצמו.
בנקודת המודעות הזאת נוצרת בחירה חדשה: לא מגיבים כמו בעבר באופן אוטומאטי, לא בורחים מהכאב, אלא נותנים לו מקום בחמלה, לא שותקים כשיש מה לומר, לא מסתירים או מתפרצים, אלא משתפים, מסבירים, משקפים ויוצרים חיבור זוגי אמיתי.
ככל שכאבי העבר פוחתים, כך נוצרת מציאות חיים חדשה, מזינה, מתוקנת יותר, מתפתחת ומרפאה את הזוג ואת המשפחה, ותהיה להם יכולת טובה ונכונה יותר בניהול כאבי עבר שיעלו.
כשמשחררים בהווה את מה שכבל את הזוגיות בעבר, בונים עתיד שבו אפשר לאהוב באמת ולהרגיש בניין אישי ומשפחתי. באופן הזה, גם ילדים יקבלו כלים מההורים כיצד להתנהל עם כאבי ילדותם, כך שאט אט מערכות היחסים הזוגיות, ישתפרו יותר ויותר בהתאם לרצון ה’, שזוהי מגמתנו בעולם.