“אָמַר רַ’ אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ’ יוֹחָנָן: כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ, עוֹף לֹא פָּרַח, שׁוֹר לֹא גָּעָה, אוֹפַנִּים לֹא עָפוּ, שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ, הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזֵעַ, הַבְּרִיּוֹת לֹא דִּבְּרוּ, אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ – וְיָצָא הַקּוֹל: “אָנֹכִי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ”… (שמות רבה כ”ט).
אבל איך זה שכולם שתקו? איך הם התאפקו? כולם נעשו אילמים? אולי ניתן להבין שעם כל הכבוד לאופנים ולשרפים, כשה”בוס” בכבודו ובעצמו מדבר, הם צריכים לשתוק. אך מה איכפת לבורא עולם שאיזו ציפור תצייץ, או שור יגעה, או דבורה תזמזם? מה, גם הם צריכים להקשיב בנימוס? והים מקבל “דז’ה וו” מקריעת ים סוף וקופא – למה לו? איזו מין תורה זאת, שכשה’ נותן לנו אותה, כל העולם נעשה משותק, חס ושלום?
לפעמים מחנכים ומורים בבתי הספר נקלעים גם כן למצב דומה, כביכול: ההרגשה ש”אין קול ואין עונה ואין קשב”, התלמידים לא איתך, לא מתעניינים בתוכן הלימוד, ובכלל היו מעדיפים להישאר בבית או בהפסקה, והמקום האחרון בעולם בו הם מעוניינים להיות הוא יחד איתך המורה בתוך הכיתה. במצב שכזה, אפשר בקלות להתפתות לדרוש שקט, להשתיק כל שיח וניע, לאכוף משמעת קשוחה, ולייצר “מתן תורה” שכזה, חלילה, של “כפיית הר כגיגית”: ‘שקט מוחלט שיהיה כאן! אף מילה, טוסטוס לא יעבור!’…
האם זהו מעמד הר סיני שאנו מאמינים בו? ודאי שלא. מהו ההבדל? במה שונה “כפיית הר כגיגית” הטובה והמתוקה, ושתיקת המציאות בשעת הדיבור האלוקי, מהמחזה הנפול והנדוש של כיתת הלימוד המאתגרת?
אלא שהתשובה פשוטה מאוד: אם ‘התורה’ היא ידיעות יבשות, שיעורי בית, מבחנים וציונים, ו”הרגלים מנומסים” של מצוות כאלה או אחרות; אם התלמידים בכיתה חשים שהתורה שהמורה בא לייצג היא מייבשת, משתקת את העליזות וכוחות החיים הבריאים שלהם; אם הוא מכריח אותם לשתוק, להפסיק הכול ‘כי עכשיו צריך ללמוד תורה, שהיא משהו אחר ושונה וזר לכל מה שאתם רוצים וחושבים’ – אז אולי זוהי “תורת המחנך החשוב והנכבד”, אבל בטח לא תורת משה רבנו. זו לא תורה מסיני.
תורה מסיני לא באה במקום החיים, במקום ציוץ הציפורים והמיית הים. היא עצמה החיים. כשה’ נתן תורה לישראל, כל העולם שתק והחריש, לא כי התורה ‘סתמה לו את הפה’. הוא פשוט הרגיש שכל מה שיש לו לומר, לצייץ, לגעות, לזמזם, לצמוח, להתעופף – עכשיו, ברגע זה, התורה אומרת ועושה עבורו, בתוכו – טוב יותר ממה שהוא מעלה בדעתו שהוא מסוגל. זו התורה שבראה אותו ואת העולם, רק אותה הוא חי תמיד, מזמזם ומצייץ, הומה גלים או אומר ‘קדוש’. וכשמקור החיים עצמו מדבר – עולה מכל הבריאה כולה רק קול אחד – “אנכי – אנא נפשי כתבית יהבית”.
מה הטעם לבוא בדרישות לתלמידים, אם המחנך עצמו התייבש, שכח את חלומותיו, את משמעות חייו, את הר סיני שלו? הרב יהושע צוקרמן זצ”ל תמיד אמר: “הר סיני שלך הוא ברגע הלידה שלך!” כי שם קיבלת “הר כגיגית” את שליחותך, תפקידך בעולם, ואת עצמיותך. משם קוראת לך תמיד אותה “בת קול שיוצאת מהר סיני בכל יום” ופועמת בתוכך גלי תשובה ורצון להיות נאמן לעצמי האלוקי שבך ולמשימה שלך בעולם, ל”אות שלך בתורה”. ל”אנכי” שבתוכך, שמחייה אותך.
כי השתיקה אינה אילמות, חלילה. היא התכנסות להקשבה דרוכה ופעילה, לימוד חדש ולידה חדשה של סיבת קיומנו, הסיבה שמתוכה בחר ה’ בנו באהבה, היא סגולתנו.
“…אלא כל העולם שותק ומחריש, והקול יוצא ואומר: “אנכי ה’ א-לוהיך”
