הם הגיעו ביחד לפגישה הבאה וכעת התחיל המסע שלהם לזוגיות חדשה.
בתהליך המשותף, הם התייחסו למציאות הקיימת. הם אמרו בקול את מה שבסתר ליבם פחדו לשתף זא”ז. הם הביעו את הכעס, התסכול, תחושות האשמה, והקשיים שלא איפשרו להם להרגיש זוג אוהב, כמו לפני המחלה. דיברנו על המחלה שדחקה את הזוגיות הצידה שכתוצאה מכך נוצר מצב של מטפלת ומטופל.
שאלתי אותם, מה עוד קיים ביניהם שלא תלוי במחלה. הם שיתפו שאהבו לטייל, דבר שעתה אינם יכולים. העלו אפשרות לחזור ולטייל במקומות קלים וקרובים, קריאה משותפת של תכנים ששניהם אוהבים, נסיעה לביקור ילדים ונכדים ועוד…
בפגישות עודדתי אותם, לתרגל מחדש שיחה על זיכרונות, רגשות וחלומות קטנים לעתיד שתואמים את המציאות העכשווית. אט אט, חזר להם גם חוש ההומור הזוגי ששייך רק להם. האווירה נעשתה נעימה יותר ועמוס הרגיש מתוך היחס של אשתו, כשווה ערך, למרות המחלה. הוא ביקש מרותי שתחזור לפעילויות האישיות שלה כמו יוגה, מפגשי חברות, ושסוף סוף תצא לטיול עם הבת שלהם שחלמה עליו מזמן, עוד לפני המחלה. רותי התרגשה מהיוזמה של עמוס, לאפשר לה חופש עצמי ושעמוס שלה חוזר ליוזמות שלו והוא הגב שלה, גם עם המוגבלות הפיזית. אבל היא עדיין הרגישה לא נוח ושאלה: “אבל בזמנים כאלה שלא אהיה איתך, איך תסתדר? אני לא רוצה להרגיש שאני אולי מזניחה אותך.” עמוס ענה לה ברוגע, כמי שחזר להיות גבר משפיע: “אל תדאגי. יש לנו ילדים ונכדים טובים שישמחו להיות איתי ואני אדבר איתם. את זה לפחות, אני כן יכול לעשות”, אמר בחיוך.
לפני המחלה, עמוס היה עצמאי מאד ולא היה מוכן לקבל עזרה, אפילו לא מילדיו. הוא עמד על כך שדברים יקרו בדרך שלו. עתה, במגבלות המחלה וברצון העז שלו להשפיע טוב על אשתו המסורה אליו, הוא התרכך והיה מוכן לקבל עזרה. בעיקר, כדי להעניק לאשתו זמן לעצמה ולהנאתה.
תוצאות הפגישות היו, תחושות הקלה שהחזירו לעצמם זוגיות, למרות שהיא אחרת. כשהגיעו לפגישה נוספת, הוא אמר: “כשהיא חוזרת מהפעילויות שלה, היא אחרת. יותר שמחה. זה עושה טוב גם לי. אני גם מרגיש יותר מוטיבציה להתאמץ ולתפקד קצת יותר וזה עושה טוב גם לאשתי”. רותי הנהנה לאות הסכמה.
כששאלתי את רותי, מה השתנה ביניהם ? היא אמרה משפט מרגש:
“מצאנו אהבה שמתאימה למציאות. לא מתוך בריחה, אלא מתוך בחירה.”
הם אמנם לא חזרו למה שהיה. אבל הם מצאו דרך אחרת לאהוב.
אהבה שלא מבוססת רק על תפקוד, אלא על נוכחות, חמלה, קרבה, וחיים זוגיים ומשפחתיים שמתקיימים, תוך כדי ההתמודדות עם המחלה.
המחלה שינתה את התנאים. המציאות של המחלה, גררה אותם מבלי משים, לתפקוד טכני. לאחר שקיבלו עזרה מקצועית ועיכלו את המצב, חזרו לשתף זא”ז בכנות, לדבר את הכאב, לחזור לנוכחות של כל אחד מהם מבחינה נפשית ורגשית ולקבל עזרה משפחתית כשצריך, לא במקום עזרה עצמית. מסתבר שיש סיכוי לזוגיות אחרת, עמוקה לא פחות. לפעמים אפילו יותר.
אתם הקוראים, זוגות בגילאים ובמצבים זוגיים שונים. האם שאלתם את עצמכם, עד כמה אתם מקדישים זמן ונוכחות, בקשר זוגי רגשי ולא בעיקר לקשר תפקודי טכני, של ניהול בית, עבודה וילדים? הזוג המבוגר שכתבתי עליו כאן, בנה זוגיות אוהבת ויציבה, כך שבמצב מחלה, יכלו לחזור ולהעמיק אהבה חדשה על בסיס יציב. מה יעשו זוגות צעירים כשיתבגרו שלא ביססו את אהבתם? לכן חשוב לבנות זוגיות אוהבת שתהיה יציבה ועמוקה, לאורך שנים טובות בעז”ה.