“בוא אל פרעה” אומר ה’ למשה, ובכך משנה משהו מהסדר הרגיל שנקט בו עד עכשיו: “לך אל פרעה בבוקר” וכו’. משהו ב”ריקוד” משתנה, צעד אחד בלתי צפוי שמרעיד את ה”סטטוס קוו” שהתקבע לכאורה בדיאלוג שבין משה – שליח ה’ יתברך, לבין פרעה מלך מצרים.
כי אחרי שבע המכות של “וארא”, כאילו התרגלנו לאיזה “קו צהוב” שכזה, שאפשר “לחיות איתו”, המצב “בשליטה”, אין עבודת פרך, המצרים סובלים קשות פיזית וגם מורלית, ופרעה? מתעקש. נו שוין, שיתעקש! ונוצרת אווירה של “מלחמת חפירות” שכזו, כל צד מתבצר בשלו: משה מאיים ומקיים, ופרעה סופג אש, צועק געוואלד (בחרטומית), מכיל, וחוזר לסורו.
אך כדי להתקדם לגאולה אמיתית נדרש לעבור שלב: משלב ה”לך” לשלב ה”בוא”.
כבר גדולי החסידות שמו לב לשינוי בניסוח האלוקי, והבחינו יפה במשמעות הפנימית של השינוי. למשל רבי לוי יצחק מברדיצ’ב (קדושת לוי לפרשה), או רבי נחמן (תורה ס”ד, החלל הפנוי), וכן הרבי מקוצק. המכנה המשותף לתפיסתם הוא שימת הלב ל”דיסטנס” הקיים בנוסח ה”לך”, וצמצומו בנוסח ה”בוא”. כשרבש”ע שולח את משה רבנו בציווי “לך”, התנועה המצטיירת בדמיון היא של התרחקות השליח מהמשלח. האופי הזה של הדיבור האלוקי למשה ממשיך ומלווה אותו בשליחות: תוכחה לפרעה, וגערה בו על שהוא רחוק מדבר ה’ וציוויו, ולכן גם יבוא על עונשו במכה שתדגיש את הריחוק הזה.
לעומת זאת באמירה “בוא” יש קירוב: ‘בוא איתי’. אינך זקוק להתרחק ממני, כביכול, כדי להגיע לפרעה, משום שאני ואתה יחד נפגוש אותו. מתוך כך גם אופי הפגישה יקרין מציאות שונה: הכניעה מפני דבר ה’ אינה מחויבת להפוך לסבל ומכות, אלא יכולה גם להביא צדק וברכה לנכנע, אם רק יקבל את מקומו הנכון בתוך הרצון האלוקי. אלא שפרעה הרשע לא מקבל לא את הדבש ולא את העוקץ, והלקח נשאר בעיקר עבורנו, לדורות עולם.
אבל לכאורה יש בעיה אחת גדולה עם הרעיון הזה, שהרי כבר בפרשה הקודמת נאמר פעמיים “בוא אל פרעה”, בעוד ש”לך אל פרעה” נאמר רק פעם אחת, במכה הראשונה. אם נבדוק ונסכם את נוסח השליחות בעשר המכות נראה כך:
“לך אל פרעה”: דם.
“בוא אל פרעה”: צפרדע, דבר, ארבה.
ללא התראה: כינים, שחין, חושך.
ובונוס לעוקבים – “התייצב לפני פרעה”: ערוב, ברד.
ואם נלך לפי הסדר נראה שהסדר שחוזר על עצמו הוא דווקא: 1- “בוא”, 2- מכה ללא התראה, 3- “התייצב”. סדר זה חוזר חלילה במדויק עוד פעמיים! החריגים הם המכה הראשונה והאחרונה: מכת דם שפתחה ב”לך”, ומכת בכורות שלפי הסדר הייתה צריכה לפתוח ב”התייצב”, אך בה משה כבר עמד “ניצב” מול פרעה מלכתחילה, כשנקרא אליו לאחר מכת חושך.
אם כן ברור לגמרי שהפתיחה של פרשת “בא” איננה “מהפך דרמטי” של מעבר מ”לך” ל”בוא”, ולכן נשאלת השאלה מה ביקשו רבותינו ללמד אותנו בהדגשת ה”בוא” דווקא כאן?
אלא נוכל לומר שבאמת ה”בוא” הנוכחי אינו רגע המהפך בגישה האלוקית, אלא הנקודה בה “מרכז הכובד” הצליח לעקור מנקודת הפתיחה הנוקשה והמסתייגת: “לך!”, למצב הישר יותר של “בוא”. כיצד זה קרה? בזכות התהליך החוזר שלוש פעמים של: בוא, ללא התראה, והתייצבות.
הדבר החשוב ביותר הוא להבין שפרעה אינו הנושא כלל – אנחנו הנושא. התורה מדברת אלינו ומוציאה אותנו לחירות עולם בכל דור ובכל שעה, ופועלת עלינו להוציא אותנו ממקום של ריחוק, בדידות ובידול, למציאות של קרבת אלוקים ודביקות. הסדר הוא כזה: בוא – קירוב וחיבור, אנחנו יחד, “עמו אנכי בצרה”. מכה ללא התראה – נתינת מקום להתמודדות עצמית עם תוצאות מעשינו, וחשבון נפש פנימי. והתייצבות – הצמחת “עמוד שדרה” וזקיפות קומה חדשה, קוממיות.
המצחיק הוא שפרעה נפרד ממשה, בין חושך לבכורות, במילים: “לך מעלַי!”, כלומר הוא נשאר תקוע ב”לך”, ולא הועיל מאומה. אך אנו יוצאים לחירות בפרשת “בוא”, שנקראת כולה על שם המהלך הפנימי המקרב: “הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך”.
