“כבד לב פרעה”, אומר ה’ למשה, “מאן לשלח העם”. מי שעוד לא שמע את הרב עובדיה יוסף ואת הרב מרדכי אליהו, זכר קדושים וצדיקים לברכה, מספרים את סיפור המדרש על האריה, השועל והחמור – שירוץ לחפש ולצפות. חכמי ישראל מלמדים איך לספר ביציאת מצרים, עם כל שנינותם ופיקחותם, ולנו נותר רק לצחוק עד דמעות ולהפנים את המסר.
ומהו בעצם המסר? הילקוט שמעוני מספר כך: “כבד לב פרעה” – אמרו: למה הדבר דומה? לארי ושועל שהיו הולכין בספינה, והיה החמור מוכס, ועומד ומעכב הספינה. אמר להם החמור: “תנו לי מכס המלך!” אמר לו שועל לחמור: “כמה עזים פניך! אתה יודע שמלך החיות עמנו, ואתה תשאל מכס?!” אמר לו החמור: “מן המלך אני נוטל – ולגנזיו אני מכניס!” והיה האריה שואל על מה ולמה נעצרה הספינה? אמר לו השועל: “מפני חמור זה שמעכב ואומר ‘תנו לי מכס המלך’.” אמר הארי: “קרבו לי הספינה!” ויצא וטרפו לחמור. נתנו לשועל ואמר לו: “סדר לי אבריו של שוטה זה”. הלך השועל וסידרן. ראה השועל את ליבו של החמור וחמד לו, נטלו ואכלו. מיד נבהל: “מה אעשה כשיבוא האריה ויחפוץ בליבו העסיסי של החמור?” מיהר ונטל את כבדו, ונתנו במקום ליבו. כשבא הארי מצא אבריו נתוחים. אמר לו: “ליבו של שוטה זה, היכן הוא?” אמר לו: “אדוני המלך, לא היה לו לב, כי אם כבד. שאם היה לו לב, לא היה נוטל מכס מן המלך ואומר לך כך…” אף כך פרעה הרשע, אם היה לו לב לא היה אומר למלך מלכי המלכים: “מי ה’ אשר אשמע בקולו?” – זהו שנאמר: כבד – לב פרעה…
בשורה התחתונה – ה”לב” של פרעה נעשה “כבד”. בשפה הפנימית של התורה, ידענו שמלכות ה’ העליונה והאינסופית משתקפת ומתגלה בכל העולמות והמימדים, בקדושה משולשת: מל”ך – מוח, לב, כבד. זהו שיעור קומה שלם של התוכן המהותי הפנימי של הקיום של כל מציאות ומדרגת חיים. הסדר הישר מתחיל מלמעלה כלפי מטה: המוח הוא עולם המחשבה, משכן הנשמה והשכל הטהור. זהו המקום שבו מתגלה האמת: “אמת מלכנו – אפס זולתו”. הלב הוא יסוד הכיסופים והתשוקה לחיבור שלם עם מה שהשכל משיג ומכיר כאמת ויושר. ואילו הכבד הוא המאסף לכל העולם המעשי וכוחותיו, המאגד ורותם את כוחות החיים והיכולות לטובת הלב והמוח.
כאשר הקב”ה, “מלך החיות” במשל, מלך חיי החיים ברוך הוא, מינה את פרעה להיות “מוכס” ולגבות את חובות בריותיו, הסיבה היא שצריך מישהו עם “ראש קשה” שלא יודע חכמות, ועושה את עבודתו נאמנה, שלא בערמומיות. לכן נבחר החמור ולא השועל כמובן. אבל החמור מתנשא למלוך, ומתעקש “לבצע את חובתו” גם כשהיא חסרת משמעות: מן המלך אני נוטל – ולגנזיו אני מכניס! מדוע? משום שחל אצלו נתק בין “המלך”, לבין “המשימות המלכותיות”. חסר אצלו ה”לב”. כשהבורא מודיע לך שהוא רוצה לגאול את בניו מתחת “חסותך”– מה הטעם להתעקש ולאחוז בהם עוד בכוח?
לא מספיק להיות “דבק במשימה” כשלעצמה, גם אם אתה מכיר שיש בעולם מלך שקבע את המשימה. אין ערך ל”ביצוע המשימה” גרידא, אם אינך מבין שרבש”ע בחר בך לתפקיד מתוך אהבתו ורצונו לגדל אותך, ולקרב אותך אליו. אם חסר “לב”, לא תוכל למלא את מקומו ב”כבד”, בעודף מוטיבציה מעשית.
התוצאה היא שקיבלנו במקום מל”ך – מכ”ך, מוח, כבד, כבד. ועל זה נאמר שהקב”ה “מכיך רמיא” – משפיל גאים. ובהמשך הבלתי נמנע, גם ה”מוח” מתעקם, מתעוות ומסתובב לחלוטין, “מאה שמונים מעלות” – ונעשה “עורף במקום פנים” – פרע”ה מלשון עורף, עד שגם הוא נערף ממלכותו הרשעה.
ואנחנו, כדי להגן בעדנו מלהפוך לפטר חמור שנערף, חלילה, נפדים בשה טהור ותמים, ומניחים קשר של תפילין על העורף, לקשר ולפתול את כל כוחות חיינו במחשבה העליונה, מחשבתן של ישראל שקדמה לכל, ומתוך כך מצמיחה בנו לב טהור וכבוד ה’ א-ל חי בקרבנו.
