רותי ועמוס נשואים כבר 46 שנה.
הם עברו חיים שלמים ביחד. הקימו משפחה, חיתנו ילדים, טיילו בעולם ויצרו שגרה שיש בה זוגיות יציבה ואוהבת.
אבל לפני שנה, הכול השתנה.
עמוס חלה. מחלה כרונית, מתישה, שלא מסכנת את חייו, אבל שינתה את שגרת חייהם.
עמוס שהיה עמוד התווך של רותי ובני המשפחה, כבר לא יכול ללכת הרבה, לא מסוגל להרים דברים, מתעייף בקלות. פעולות שפעם היו מובנות מאליהן, הפכו להיות מאמצים של ממש. לעלות מדרגות. לארגן לעצמו ארוחת בוקר ואפילו להחזיק תיק. רותי מצאה את עצמה רוב השבוע מבלה בקופת חולים, בנסיעות לבדיקות ובלי לשים לב, הפכה להיות כמו מטפלת בשביל בעלה. רותי הרגישה נטל קשה מנשוא. גם פיזי, גם רגשי וגם נפשי. היא הייתה מותשת ומבולבלת, עקב מצבים שהיא כבר לא מרגישה שחיה בזוגיות עם בעלה ולכן הגיעה אלי.
היא התישבה על הכורסא באפיסת כוחות ואני הרגשתי שמצאה אצלי פינה חמה להרשות לעצמה, להיות עם עצמה.
“…בהתחלה זה הרגיש לי טבעי. ברור שאני עוזרת לו. במשך שנות הנישואין, הוא נתן את כל כולו לי ולמשפחה. הרגשתי תמיד שיש לי גב. אבל הגב הזה נשבר…” ובמילים אלו, היא נשברה ובכתה בכי של אבל על מה שהיה ואיננו. לאחר שנרגעה המשיכה: “אני אוהבת אותו. באמת. אבל אני מרגישה שהקשר שלנו הפך לתפקודי. אני רק דואגת. מטפלת. מסדרת. מזכירה. אני לא מוצאת את עצמי בתוך זה, מי אני? מה אני? אני ממש מבולבלת ומותשת.
גם עמוס סובל. הוא מרגיש נטל עלי. הוא רואה את העייפות בעיניים שלי והוא שותק. אבל מי כמוני יודעת, עד כמה כואב לו עלי ואפילו יותר מאשר על עצמו. הוא לא מוכן לקבל עזרה מבני המשפחה, כי הוא מרגיש נזקק והכל נופל עלי”.
ברגע של כנות הוא אמר לי שכואב לו שבגללו אני לא חיה כמקודם ושקשה לו שאני דואגת לו כמו לילד. גם מצב הרוח שלו נעשה ירוד ואני חשה שגם האנרגיה שלי יורדת. איך אני אחזיק את עצמי? איך?”
לאחר שרותי מיצתה את כל מה שהרגישה צורך לשתף, שתקתי זמן מה, כדי לאפשר לה להיות קשובה אלי. אמרתי לה: “עם כל הכאב, זו המציאות החדשה שיש לכם. מה שהיה ביניכם לא אבד. יש לכם זיכרונות טובים, עם ערך עצמי הדדי ואהבה שלא תיעלם עקב המציאות הנוכחית. האם תהיי מוכנה שניצור זוגיות חדשה בהתאם למציאות העכשווית?” עתה היא חייכה חיוך קטן שמשדר תקווה קטנה בתוך הכאב על המציאות הנתונה ושאלה: “את חושבת שאפשר? יש סיכוי להרגיש זוגיות אוהבת כמו פעם?”. “נראה לי שאפשר ליצור זוגיות שונה, על גבי הזוגיות הקודמת, היציבה והטובה”.
“את מציעה שנבוא שנינו? ביחד? אם אציע לו הוא יסכים, רק בשביל לעשות לי טוב. כי נראה לי שהוא כבר התייאש מעצמו…וחשוב לי לרומם אותו. לא מגיע לו לחיות ככה”.
“אני חושבת שזה יהיה נפלא אם תבואו ביחד. מאמינה שבכך הוא ירגיש חשוב ומשמעותי בשבילך.”
כשקמה לצאת אמרה: “אני כבר סקרנית לגבי הפגישה הבאה…”
ואני נותרתי בחדר מהורהרת אחרי שיצאה. חשבתי על איך שה’ שולח מצבים שאינם בשליטתנו, ותפקידנו הוא להוציא את הטוב האפשרי מתוך המציאות הנתונה. אמרתי לעצמי שגם אני סקרנית ומחכה לפגישה הבאה.