המושבים הנחמדים “ישרש” ו”יציץ” שבשפלה, קמו בשנת תש”י ע”י עולים יוצאי מרוקו וטריפולי. הם זכו להיקרא על שם כנסת ישראל, כפי שמתואר עם ישראל בהפטרת פרשת שמות: “הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל, וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה” (ישעיהו, כ”ז, ו’).
באיזו תקופה עוסקת נבואת ישעיהו זו?
רש”י מלמד ש”הבאים” משמע לשעבר – (כמו בפתיחת פרשתנו: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה”) – ” הלא ידעתם מה עשיתי בראשונה עם הבאים למצרים, אשר השריש יעקב, צצו ופרחו שם עד אשר מלאו פני תבל תנובה”.
לעומתו תרגם יהונתן בן עוזיאל: “יתכנשון מביני גלותהון, ויתובון לארעהון. תמן יתילידון דבית יעקב, יפשון ויסגון דבית ישראל, וימלון אפי תבל בני בנין”. נתרגם את התרגום בחזרה למקורו: יתכנסו מכל הגלויות וישובו לארצם, שם יולידו, יפרו וירבו עם ישראל, וימלאו את התבל כולה בצאצאיהם. הנבואה עוסקת בנו – בדורות הגאולה ובקיבוץ הגלויות.
המלבי”ם מחדד עוד יותר, כמתנבא ממש: “דמה את ישראל אחרי הגליות וההרג אשר עברו עליהם, לכרם שחרב כולו עד לכלה, ולא נשאר ממנו רק השורש, והשורש הזה “יציץ ופרח” והתרבה כ”כ עד שמלאו פני תבל תנובה, ויהי לכרם חמר גדול אשר עליו יושר השיר הזה”! – כלומר, קיבוץ הגלויות יתרחש אחרי חורבן וכיליון חרוץ, אשר יותיר מן הגפן כולה רק שורש – והוא יתפתח מחדש בעוצמה עד לאין ערוך.
והנה מצאנו שני תהליכים היסטוריים שונים, שני “מנגנונים” משלימים בהנהגת הקב”ה את עם ישראל בגלות ובגאולה, ושניהם מופיעים כבר במצרים, וכן לעתיד לבוא, בדורותינו אלה.
המנגנון הראשון מתואר בדיוק נמרץ בתחילת הפרשה: “וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ”. זהו גם בדיוק המבנה של המתואר בנבואת ההפטרה: “ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל, ומלאו פני תבל תנובה”. ידוע שכיסוח אגרסיבי של מיני צמחים מסוימים, גורם לצימוח פראי ועוצמתי. אצלנו בישוב כוכב השחר, הידוע באיכות ובכמות ההדסים הגדלים בשדותיו, ניתן לראות את ה”התעללות” בשיחי ההדס הגזומים, אשר לא די לחקלאים בגיזום העמוק שעברו בסוף הקיץ לכבוד חג הסוכות, הם עוברים עם להביורים ושורפים ממש את “שרידי” הצמח. והתוצאה? המוני הדסים משולשים, חזקים ומובחרים, לשנה הבאה לטובה…
וגם בדורות הללו ה”פטנט” הזה מצליח, למרות כל הכאב והצער, ואולי בזכותם, ועם ישראל זוכה לפריחה בלתי נתפסת, רוחנית וגשמית, שלא הייתה לו מעולם עדיין, ועוד צפויה להמשיך עד לחידוש ימינו כקדם בתוספת מרובה.
ה”מנגנון השני” מופיע בהפטרה מיד בפסוקים הבאים: “הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ, אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג. בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה…”. בין אם נפרש כמשפט החלטי או כשאלה רטורית, מתואר כאן המבנה המוכר לנו בלשון חז”ל – “מידה כנגד מידה”: “תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה” (סוטה, ח). ‘בסאסאה’ = סאה בסאה, מידה במידה.
כלומר, המבנה השני של ההנהגה מכוון כלפי החשבון האלוקי עם כל מי שהיה שותף פעיל מתוך כוונת זדון, בסבלם המתמשך של ישראל בגלות. עיקרון זה כבר מוכר לנו מדברי יתרו, שברח מתפקיד היועץ הבכיר של פרעה כאשר גזר לכלות את ישראל. כאשר נוכח שלבסוף נידונו פרעה וכל חילו במים, מידה כנגד מידה מול גזירתם לדון את ישראל במים, הביע את התפעלותו מן הדין האלוקי: “כי בדבר אשר זדו עליהם!” – “בקדירה שבישלו, בה התבשלו”.
כי אמנם הכרח אלוקי יש לפעמים במכה שתקדם לרפואה, ובחשיפת השורש לפני הצימוח והפריחה המרהיבה. אולם אין בכך כדי לפטור את הרשעים מדינם, ומאחריות למעשיהם המעוותים, עד שיתברר לעיני כל אפסי ארץ “כי גדול ה’ מכל האלוהים”, ומשפטיו אמת וצדק. יתגלה קלון העמים והתרבות המצרית לישראל, ויופיע אור ישראל המטהר ומברך את העולם כולו: “ומלאו פני תבל תנובה”.
