כל כך בולט וזועק מוטיב ה”איסוף” בפרשתנו, פרשת ויחי, עד שנדמה שסוף חומש בראשית הוא “קרב מאסף” לקראת החורף הגלותי הקשה הצפוי למשפחת יעקב.
“וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב…”.
“וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.”
וכל זאת מלבד כל אזכורי שמו של יוסף, שנקרא כולו על שם האיסוף: “וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹוקִים אֶת חֶרְפָּתִי.” רחל ראתה ביוסף את מי שבזכותו אסף ה’ את חרפתה. אמנם היא לא הסתפקה בכך, ולא ראתה בו רק “פרק סיום” לתקופה העצובה של עקרותה: “ותקרא שמו יוסף’ – על שאמרה ‘אסף אלוקים את חרפתי’. ואם כן תקראהו ‘אסף’! יו”ד של יוסף למה? על שם שנתפללה ‘יוסף ה’ לי בן אחר’. הרי שם זה משמש שני אמירות: אסף ויוסף” (רשב”ם).
כי באמת ה”סף”, כמו סף-מפתן הבית, משמש כלפי פנים וכלפי חוץ, לאחור ולפנים. זהו סוד אלוקי שפגשנו בו כעם במתן תורה: “אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה’ אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל, קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף” (דברים ה’). וכידוע, חז”ל גילו שמה שנראה על פניו כסיום ההתגלות החד-פעמית בסיני, הוא פתח לגילוי אינסופי אלוקי שלא פסק ולא יפסוק לעולם.
זהו גם סודו של משיח בן דוד שהתגלה ליהודה בדרך בלתי צפויה על ידי תמר: “ולא יסף עוד לדעתה”. מה שיהודה הבין בעקיפין, הוטבע ביוסף מלידתו: כל “סוף” מאסף ומסכם את מה שקדם לו. זה דבר אחד. אבל בדיוק מסיבה זו הוא אינו עומד במקום ומתרפק על העבר, אלא מהווה פתח להוספה ותוספת חיים חדשים שיצמחו מתוך כל מה שקדם.
אולי לכן יוסף הוא נוטר סוד הגאולה: “פקוד יפקוד אלוקים אתכם”. בעוד עלולים ישראל לחוש שהגלות סוגרת עליהם ומכבידה את ידה הקשה והאכזרית כדי לשים “סוף” לחזון עם ישראל, חלילה, – כבר גילה יוסף מראש את סוד הסוף שמתהפך להתחלה ולגאולה חדשה. וכבר אמרו חז”ל: ” כל מה שאירע ליוסף אירע לציון”, ונקראו כל ישראל על שם יוסף, שנאמר: “נוהג כצאן יוסף”.
סיפור מותו של יעקב שמתחיל ב”האספו – הקבצו” ומסתיים ב”ויאסוף רגליו – ויאסף אל עמיו”, מגלה גם הוא סוד נוסף מסודות ה”סוף” – הקץ. חז”ל אמרו שיעקב “ביקש לגלות את הקץ” לבניו, בצוותו עליהם להיאסף ולהיקבץ. ההתכנסות וההתאחדות של שבטי ישראל “כאיש אחד בלב אחד” במעמד הר סיני הביאה לנו את התורה מן השמים, וגם כאן חשב יעקב שאפשרי גילוי אלוקי של תכלית כל התכליות. ואמנם פתחו כולם ואמרו: “שמע ישראל – כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד”. אך הסתלקה שכינה, ונסתם הקץ. מדוע? מה הבעיה? יש “לב אחד” אז מה חסר?
התשובה היא שחסר “כאיש אחד”. ולא מפני שאולי היה עוד פירוד לבבות בין האחים ליוסף, אלא משום שעוד לא היה “עם ישראל”, אלא רק “בני יעקב”. מסתבר שאי אפשר לדרוש משנים עשר בנים להיות “איש אחד” לגמרי, אבל בהחלט אפשרי ש”ששים ריבוא” ייהפכו להיות “כאיש אחד בלב אחד”. הכיצד? כי כל עוד הקולקטיב הוא מצומצם, מסגרת משפחתית או אפילו שבטית, הערך הפרטי והאישי הוא מכריע ודומיננטי יותר מאשר המשותף והמאחד. אך כאשר העם כבר קיים, תוכל לחול עליו קדושת הכלל, נשמת האומה, והשראת שכינה מלאה, עד כדי “איש אחד” של קומת חיים חדשה אלוקית ובלתי מוגבלת בגבולות הפרטיות.
בדורות של קיבוץ הגלויות וכינוסה של כנסת ישראל לארצה, אנו נאספים כיעקב אבינו אל אבותינו אברהם יצחק וישראל, ומתחברים אל שורשינו, אל נשמתנו ותורתנו שמפעמים בנו עוד מטרם הבריאה, ומגלים בעצמנו את הקץ, מסכמים את העולם שקדם לגאולה השלמה, ומולידים מתוכו ומתוכנו את הנצח המשיחי של יהודה ויוסף יחד. חזק ונתחזק!
