אוכלוסיית מצרים הרחבה, ויחד איתה כל שאר הארצות בעולם העתיק, התמודדה עם הרעב הכבד. אך מלבד הניסיון לשרוד בשנות הרעב, הייתה במצרים התמודדות נוספת – עם השלטון המרכזי.
כי לכאורה “ויהי רעב בכל הארצות, ובארץ מצרים היה לחם”, אז מה הבעיה? הרי “יוסף הוא המשביר לכל הארץ”, ומדוע לא פשוט לחלק את האוצרות באופן הוגן? ברור ש”אופן הוגן” של לפני 3500 שנה אינו שווה למה שנתפס בדעתנו כיום, התרבות שונה וסולם הערכים שונה כמובן. ובכל זאת, הרי אין ליוסף הצדיק עניין להרעיב את ארצו, אלא אדרבה למקם אותה כמושיעת העולם. ובוודאי שאין טעם להרעיב את נתיניך, ולגרום להם לשנוא את המלכות ואולי להתקומם ולבזוז את האוצרות, נכון?
אם כך כיצד נוכל להבין את תוכניתו של יוסף לנצל את המצב הקשה וחוסר האונים של תושבי מצרים, ולהפוך את כולם לעבדי פרעה? וכי יש ספק שהדורות הבאים לא ינטרו לו על כך ששיעבד אותם לפרעה והפך אותם מחופשיים לעבדים? נוסף על כך חובה לשים לב – ממי דרש יוסף להשתעבד לפרעה? מהמצרים בלבד, למרות שגם תושבי שאר הארצות באו לקנות אוכל, כמו אחי יוסף שבאו מכנען “בתוך הבאים” = בתוך המון העולים לרגל לקנות אוכל לנפשם.
ברור אם כן שתושבי מצרים ראו בשעבוד הזה לא גנאי אלא מדרגה חדשה של התקדמות עבורם. כי אם עד עכשיו חיו בעולם של שוק חופשי וכל דאלים גבר, המציאות הקשה והמאתגרת הביאה מצב שבו גם העשירים ובעלי היכולת איבדו את כל חשיבותם: “לא נותר לפני אדוני כי אם גווייתנו ואדמתנו”. זהו מצב של “איפוס” מעמדות, וכשכולם נעשים עבדים למלך, מצב זה מבטיח שוויון וקיימות בסיסית. זהו מצב שלפני כן יכלו רק לחלום עליו המוני המצרים (מלבד האליטות).
יוסף לא מגלה את תוכניתו זאת מראש, הוא מניח למציאות להתנהל בדרכה הטבעית כביכול: בתחילה קונים אוכל בכסף, לאחר מכן מוכרים את הרכוש, ואז העם עצמו פונה ומתחנן – “קנה אותנו ואת אדמתנו”. אך אם מדובר בהישרדות בלבד, קצת קשה להבין את ה”יישר כוח” המיוחד שנותנים כל המצרים ליוסף: “ויאמרו – החייתנו! נמצא חן בעיני אדוני”. אם היה מדובר רק בחנופה לשליט הכל יכול, לא הייתה התורה טורחת לכתוב דבר שקר. אפשר היה לומר גם ‘תודה רבה’ מנומסת וזהו, הרי בכל זאת אתם משלמים מחיר כבד מכאן ולכל הדורות הבאים. צריך לומר שהמצרים באמת הרגישו אסירי תודה, עד כדי כך שהם הבינו שבזכות יוסף שעלה לגדולה ברגע הקשה ביותר בהיסטוריה המצרית – הם קיבלו חיים חדשים.
לא רק שחייהם ניצלו, שרדו, אלא שהם זכו לקיום מחודש, ערכי, ששווה יותר מכל המחיר שנאלצו לשלם, ושילמו אותו בשמחה. מאספסוף אנושי הם התקדמו למדרגת עם ותרבות חדשה, קומה חדשה של ציוויליזציה. “החייתנו = קיימתנו” (תרגום אונקלוס). והאמת היא, שרק באופן כזה הפכה מצרים למעצמה שהייתה ראויה להיות “כור הברזל” האמיתי להוליד מתוכו את עם ישראל החדש.
לכאורה, מה איכפת לנו? הרי באמת עם ישראל לא היה כלול בעסקה הזו, ומדוע התורה טרחה לספר באריכות גדולה את כל המשא ומתן הזה?
אולי העיקרון הוא החשוב לדורות: כאשר אדם או דור זוכים לקושי שמוליד בתוכם מציאות חדשה – יש לומר בפה מלא ובשמחה: “שהחיינו!”. גם אם המחיר הוא לא קל וכואב, מדרגת החיים החדשה שנולדה בזכותו היא בקנה מידה חדש ששווה הרבה יותר ממחירו.
כשאנחנו אומרים לקב”ה: “החייתנו!” – נתת בנו חיים משלך, הגבהת אותנו לדבוק בחיים העליונים, קיימתנו בקיום נצחי שלא ימוט לעולם: “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם, חיים כולכם היום!”
amirduman@gmail. com
