יש בפרשה כמה גילויי אחווה מעניינים מאוד.
שניים מבני יעקב זכו להיקרא “אחי דינה”: “וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר”. רש”י מזכיר לנו מהי אחווה אמיתית: “אֲחֵי דִינָה – לְפִי שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן עָלֶיהָ, נִקְרְאוּ אַחֶיהָ“. צריך לשים לב כאן לפרט חשוב ביותר: במקור דבריו של רש”י, במדרש רבה, הביאו חז”ל מקורות נוספים לטיעון הנ”ל, שבסיס האחווה הוא מסירות הנפש.
וכך אמרו שם: “אֲחֵי דִינָה, וְכִי אֲחוֹת שְׁנֵיהֶם הָיְתָה? וַהֲלוֹא אֲחוֹת כָּל הַשְּׁבָטִים הָיְתָה! אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנוּ אֵלּוּ נַפְשָׁם עָלֶיהָ נִקְרֵאת עַל שְׁמָם. וְדִכְוָתָהּ (שמות טו, כ): וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, וְכִי אֲחוֹת אַהֲרֹן הָיְתָה? וַהֲלוֹא אֲחוֹת שְׁנֵיהֶם הָיְתָה! אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן אַהֲרֹן נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ לְפִיכָךְ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. וְדִכְוָתָהּ (במדבר כה, יח): וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם, וְכִי אֲחוֹתָם הָיְתָה? וַהֲלוֹא בַּת אֻמָּתָן הָיְתָה! אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנָה נַפְשָׁהּ עַל אֻמָּתָהּ נִקְרֵאת אֻמָּתָהּ לִשְׁמָהּ.”
מה מוסיף כל מקור? המקור על מרים ואהרון מלמד חידוש גדול: מרים הנביאה לקחה את התוף ושוררה, מתי? בקריעת ים סוף. ומתי מסר אהרן נפשו עליה? כשנצטרעה, הרבה זמן אחר כך. ובכל זאת היא נקראת אחותו לא בזמן האירוע של הדיבור הבעייתי על משה, אלא באירוע שירת הים, שאין לו שום קשר לאהרון יותר מאשר למשה, אירוע שקדם הרבה למסירות הנפש בזמן שהצטרעה! מה ניתן ללמוד מכך? שהאחווה איננה רק תוצאה של מסירות נפש, אלא לפעמים הפוך: מסירות הנפש מגלה כלפי חוץ ובעוצמה רבה את עומק האחווה שכבר מונחת ביסודה מזה שנים.
במילים אחרות: לא רק מסירות הנפש היא שיוצרת אחווה מופלאה, אלא גם אחווה עמוקה מופיעה כמסירות נפש בעת הצורך. זו בוודאי התשובה לבלבול-לכאורה שבין המקורות הראשונים: מי נקרא ה”אח” של מי? מוסר הנפש הוא האח, או זה שמסרו עליו את הנפש? שמעון ולוי מסרו את הנפש, והם “אחי” דינה. ואילו אהרון שמסר נפשו לא נקרא “אחי מרים”, אלא היא נקראת אחותו! אלא ודאי כדברינו, האחווה יוצרת מסירות, ולא רק המסירות מביאה אחווה.
המקור השלישי המפתיע, “גויס” בידי חז”ל מדמות מרושעת, כזבי המדיינית, ללמדנו חידוש נוסף, כפול: א’ – גם מניעים פסולים של מסירות ראויים להיקרא אחווה בעיני הבורא, וב’ – מסירות נפש לאומית, גם היא אחווה עמוקה לא פחות מאחווה משפחתית טבעית, ב”גוף ראשון”.
אחווה טבעית גוררת מסירות נפש, ומתעמקת והולכת בזכות מסירות נפש. כמה הדבר נגלה לעינינו במפורש ובעוצמה כבירה בשנתיים האחרונות!
אך הנה שאלה מאתגרת עבורנו, מתוך אותה פרשת השבוע שלנו עצמה: מה נאמר על הפסוק מעורר התמיהה הידוע – “וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע”? מהי משמעות האחווה המוזרה הזו, שיסודה בחטא של זנות, במחילה, וסופה בהולדת עמלק? וכי יש איזו “מסירות נפש” מיוחדת שמסתתרת כאן?
אולי אם ניזכר בדברי חז”ל על תמנע שמסרה את כבודה ומעמדה כבת מלכים, ונהפכה לפילגש לזרעו המדולדל של עשו הרשע, מתוך תאווה להידבק איכשהו באברהם יצחק ויעקב – נקבל כיוון להבנה. האם מסירות הנפש הזו הביאה לתוצאה חיובית? הרי ממנה יצא עמלק שציער את ישראל לדורי דורות, לכאורה ההפך הגמור מכוונתה של תמנע. אז נוסיף וניזכר בדרשת חז”ל על המלך מנשה שדרש בכפרנותו “דרשות של דופי” על פסוק זה, שלכאורה לא היה מקום לכותבו בתורת ה’ הקדושה. ואז אולי נבין ש”אין הקב”ה מקפח שכר כל בריה”, ונגלה שאכן צמח דבר אחד חיובי מתמנע הזו – שנותר ממנה פסוק בתורה… פסוק שמגלה עיקרון יסודי עצום – שאין בתורה אפילו אות אחת מיותרת, ושגם מה שנדמה כבלתי מכובד לתורה האלוקית, הוא קדוש כמו פסוק “שמע ישראל” ו”אנוכי ה’ אלוקיך” (רמב”ם הקדמה לפיה”מ).
כי גרעין של מסירות נפש לשם שמים, גם אם נופל בעומק הקליפות, מעורר אחווה פנימית עליונה, ואחרי מירוק ראוי ונמרץ – ונותר גם הוא לאלוקינו. “אמור לחכמה – אחותי את”.
