יעקב ושושי נשואים כשלושים שנה. השקט בחדר יצר תחושת מועקה. זו לא פגישה ראשונה. הם כבר יודעים שהאחריות על התקדמותם תלויה בשיתוף הפעולה ביניהם. שושי ישבה בחוסר נוחות ואחר זמן מה אמרה בתרעומת: “תמיד אני צריכה להתחיל לדבר? ככה זה גם בבית. אם אני לא פותחת את הפה הבית מת. אח”כ יש לו טענות על מה שאני מדברת….נמאס לי! יעקב הרים את עיניו ואמר בשקט:” אני מיואש ולא מאמין בשינוי חיובי. אני מרגיש שהכל חשוך מסביבי ולא רואה אור בקצה המנהרה”.
“אתה אומר את זה כל הזמן”, הגיבה שושי. “אז תתחיל לפזר את החושך שמסביבך… תעשה משהו ולא רק להתלונן… אני כ”כ רוצה אור בחיים שלנו… את שומעת ורואה… אין סיכוי. הבן אדם הזה, סגור ומסוגר כחומת יריחו. מה שאני מנסה לשאול, לדבר, לא עוזר… אני צועקת ובוכה והוא? נשאר אטום. לא מבינה איך יכול להיות בן אדם כזה. איפה הלב שלו?”
יעקב הפנה את ראשו לכיוון הנגדי. “את רואה?”, אמרה שושי.”תראי איך הוא מפנה אלי את העורף בלי לומר מילה…תראי איזו קשיחות ורוע לב….”.
יעקב פנה אלי ואמר: “המצב הזה כל כך כואב לי. אני לא מסוגל להתמודד איתה. היא ממציאה שאני רע ואטום. כל הזמן לוחצת ודורשת ורואה רק את עצמה. היא חושבת שנועדתי לשרת אותה. אני המפרנס והיא ישנה או מטיילת להנאתה ועוד דורשת וצועקת עלי כל הזמן…”.
“אני שומעת ממך שהשתיקות שלך נובעות מכאב ותסכול. זה נכון?” “נכון. הצעקות שלה גורמות לי להסתגר יותר. לא כי לא איכפת לי. אני חושש להסלים את המצב…”, הוסיף יעקב.
“שושי, איך את מרגישה עם מה שיעקב אומר?” “אשרי המאמין”, אמרה בנימת ביטול. “זאת לא הבעיה שלי. שמעת איך הוא מתייחס אלי. שאני אנוכית ודורשת כל הזמן לעצמי. הוא לא מבין שאני מרגישה בודדה בבית. הוא לא רואה אותי בכלל. אני מנסה בכל מיני דרכים להעיר אותו. שיראה שאני קיימת…אבל הוא רואה רק שלילי ואני אוויר בשבילו. אז מה הוא מצפה? שגם אני אמות בבית בשקט הזה?”
“שושי, אני שומעת ממך שאת רוצה יחס וחיבור עם יעקב. ואתה מתוסכל, כי אתה לא מצליח להכיל את עוצמת רגשותיה וחושש לקלקל יותר…הבנתי אתכם?” שניהם הנהנו לאות הסכמה.
“שניכם כאובים ורגישים. לשניכם יש כוונות טובות ואינכם מוצאים את הדרך כיצד להתחבר זל”ז. יש בכם נשמה גדולה ורגישה שרוצה למלא את ייעודה ולצאת מן הכוח אל הפועל ולהאיר את העולם… מזמינה אתכם שנתבונן באור הקיים בכל אחד מכם, המוסתר ע”י התנהגויות חיצוניות הדדיות שאינן מאפשרת לאור שלכם להיפגש ולאהוב באמת.”
“יעקב כאילו התעורר ופנה אלי בתמיהה:”איך את חושבת שהיא רוצה להתחבר אלי, אם היא כל הזמן צועקת ודורשת?!” הייתה לי תחושה שהאמירה שלי ששושי רוצה להתחבר אליו, הסירה חסימה שאפשרה לאור שלו להתגלות ולו במעט.
ביקשתי ממנו להישיר מבט אליה ולשאול אותה ברכות ובהתעניינות. שושי ענתה שחלום חייה הוא שיראה אותה ואת רגשותיה. שיתעניין במה שעובר עליה…… האווירה נעשתה נינוחה יותר. יעקב שקע במחשבות ואחר אמר: “באמת אני לא מביא את עצמי. הערכתי תמיד את אבי שהיה שקט וסגור וכנראה למדתי ממנו. אמי הייתה הדמות הדומיננטית שגם היא דרשה מאבי….אני מגלה פתאום שאני משחזר את הזוגיות של ההורים שלי, למרות שהבטחתי לעצמי שזה לא יקרה”. בפגישות אישיות, התברר שבנוסף לשחזור ההורי, יעקב נפגע מתלמידים בכיתה ד’ שעשו עליו חרם והמחנך לא היה שם בשבילו. הוא למד שקשר קרוב הוא מסוכן והוא צריך להתכנס ולשמור על עצמו.
גם אצל שושי הייתה השפעה מהבית, אך בכיוון הפוך. “אבי היה הדומיננטי השולט ואמא שלי היתה כנועה. הבטחתי לעצמי שלא אהיה כנועה ומסכנה. לכן אני לא מוותרת”. שושי מרדה בדמות הנשית הכנועה. השמירה על עצמה, התבטאה דרך מאבק שהתבטא במסגרות שונות בחייה ולא רק בזוגיות. בפגישות האישיות, תרגלנו נוכחות אישית, ללא מאבק. זה היה תהליך ארוך שדרכו למדה לבטא את עצמה, באופן נשי ורך יותר.
החושך והשקט המתוח שהיה ביניהם, הוא בסה”כ העדר האור הקיים בהם ובכל אדם. ככל שמסירים חסימות שנוצרו במשך החיים, אור הנשמה הולך ומתגבר, הולך ומתחבר.