כשנטע הגיעה אלי, היא שיתפה אותי שהיא מרגישה בודדה ושבעלה מתנגד לבקשותיה. הסתבר מתוך תיאור המצב הזוגי שלהם שהיא דורשת ממנו, ולא שואלת אם אפשר או מבקשת. ברור לה שאם היא דרשה ממנו, אין מצב שהוא יסרב. מכיוון שהוא מסרב, היא כועסת, כך שהמצב מסלים ביניהם.
“אני לא מבינה למה הוא לא מוכן לעשות את מה שאני מבקשת. הוא לא אורח בבית. זה חובתו, גם בלי שאבקש. למה, רק לי יש חובות בבית הזה? כמו שאני דורשת מעצמי, גם הוא צריך לדרוש מעצמו. תוך כדי הפגישות, היא הייתה נחושה להצליח בתרגולים והתאכזבה שהיא לא מצליחה לתרגל כמו שצריך וכעסה גם על עצמה.
“אני לא מספיק טובה, אני תמיד מקלקלת”, אם הוא רק היה עושה מה שצריך- הכל היה נראה אחרת”, “אני חייבת להצליח אם לא אני כישלון” ….
משפטים כאלה, אינם נדירים. אני שומעת אותם בפגישות בסגנונות שונים. מי שמחמיר עם עצמו, בהכרח, מחמיר עם אחרים.
ביקורת עצמית, היא קול פנימי, שמזין את האדם במילים קשות, דורש שלמות ומייצר תחושת כישלון. ביקורת עצמית, היא לא רק מחשבות שליליות של האדם על עצמו. היא עמדה נפשית פנימית עמוקה, לרוב לא מודעת שמושרשת בילדות. עמדה זו הועברה ע”י הורה שיפוטי, דורש
מצוינות, שלא ראה את האדם בתכונותיו, אלא רק את התפקוד החיצוני. הילד או הילדה הפנימיים, לא יכלו להרשות לעצמם לאכזב או לטעות. הם הרי זקוקים להגנת הוריהם ולכן הם מרגישים מחויבים לעמוד בציפיות הוריהם. נוצרה משוואה לא מודעת שאינה נכונה: ביקורת יוצרת “שיפור” בתפקוד מחשבתי ומעשי.
מי שחי בביקורת עצמית, מרגיש שהוא חי בהישרדות ואינו חי באמת. מכיוון שמסקנה כזו מושרשת במשך שנים, הביקורת נעשית אוטומטית שמשליכה על כל תחומי החיים.
מה הביקורת גורמת להרגיש?
- חוסר ערך ותחושת “לא מספיק” תמידית.
- צורך חזק לרצות או להצטיין, כדי למנוע ביקורת של דמויות סמכות.
- קושי לחוות הצלחה או קבלה עצמית, כי זה אף פעם לא מספיק טוב.
- חרדה מטעויות בכלל או מ”להיתפס” בטעות ע”י האחר.
- צורך בשליטה עצמית שיוצרת צורך לשלוט גם על האחר בכלל ועל בן/בת הזוג בפרט. קשה לאדם להרגיש לא מספיק באופן תמידי. לכן הוא משליך את התחושה הזאת החוצה, אל בן הזוג. לדוגמא:
- “למה הוא לא תומך בי כמו שצריך?”
- “למה היא תמיד שוכחת את מה שחשוב לי”.
- “אם הוא באמת אוהב אותי, הוא יעשה את מה שאני מבקשת”
מה גורם להשלכת הביקורת והדרישה למושלמות על בן הזוג?
ההשלכה היא אשליה שדרך הדרישה מבן הזוג, יהיה תיקון פנימי לביקורת הפנימית. ההנחה המוטעית: אם אני רואה את חוסר המושלמות של השני, זה סימן שאני מושלם וזה מרגיע. מובן שלא נוצר תיקון, אלא שימור וחיזוק הביקורת שרק משנים לה כתובת: במקום עלי, היא תהיה על האחר. ע”י ביקורת, לא נוצרת אהבה שכל כך מייחלים לה, אלא שני בני הזוג טובעים בים של ביקורת שמכסה על הלב האוהב ונשארים עם כאב לב.
אז איך יוצאים מהביקורת הפנימית?
- זיהוי הקול הפנימי של הביקורת. הביקורת, היא לא אני. זה קול נרכש מילדות, מאחד ההורים או משניהם. ההפרדה בין האישיות לבין הביקורת, מרגיעה ומאפשרת לקבל את עצמי, עם חוסר המושלמות.
- חמלה עצמית. לומדים להקשיב לקול הביקורתי ולדבר אליו, כמו שמדברים לילד קטן, באהבה ובחמלה. רק לא להיאבק. כי מאבק הוא גם סוג של ביקורת.
- זיהוי ההשלכה על בן/בת הזוג. האם הביקורת כלפי השני נותנת לי מקום של עליונות? האם מה שאני מבקר את השני, קיים גם בי? כי הפוסל – במומו פוסל.
- שיתוף רגשי במקום השלכת ביקורת – עובדה ורגש: “כשביקשת ממני…ואמרתי לך שאני לא יכולה, היה נראה לי שאתה כועס עלי וקיבלתי הרגשה שאני ממש לא בסדר שאני לא עומדת בציפיות. זה מחזיר אותי לרגשות של הילדה הקטנה …”.
נטע התחברה לילדה הקטנה שהייתה חיבת לעמוד בציפיות הוריה ויצרה חוויה מתקנת לילדה הפנימית, ע”י שקיבלה אותה באהבה גם בטעויות שעשתה. נטע עדיין לומדת לקבל את עצמה בהבנה ובחמלה שפירושה: לקבל את מי שאני ברגע נתון ולהבין שזו עבודת חיים תהליכית, שככל שאקבל את עצמי כאן ועכשיו כך אוכל להיות רגועה ונינוחה, ומתוך כך ניתן יהיה לקבל את השני ולהאמין שגם הוא עושה מה שנכון לו ברגע נתון. החמלה, הקבלה והאמונה של נטע בעצמה, תשפיע על היכולת שלה לקבל את בעלה וכנראה גם את האחרים.