“וישא יעקב רגליו”. זהו ביטוי מיוחד, אף שאנו דשים בו וכבר לא מתרגשים. למה לא כתוב פשוט: ‘וילך יעקב”? הרד”ק מדקדק: “כיון שהבטיחו האל והראהו המראה הגדול הזה, שמח ונשא רגליו בקלות, והלך שמח וטוב לב. כי מתחילה היה הולך ברפיון רגלים, כאדם הבורח מבית אביו עצב. ולא היה בורח בחיפזון כבורח מחרב, כי לא היה מפחד מחרב אחיו כל זמן שהיה אביו חי.”
הרד”ק מתאר שלושה סוגי הליכה: האחד – בריחה בחיפזון. גם הבורח לכאורה “נושא רגליו”, אך זה לא מתאים לומר במקרה שלנו, כי יעקב לא “נמלט”, אלא יצא לגלות מחמת ציווי אביו ואמו. הסבירות ל”מרדף” מצד עשיו לא הייתה גבוהה, כל עוד יצחק חי.
שתי ההליכות הנותרות מתארות את הליכתו לפני ואחרי חלום הסולם בבית אל. ההליכה המקורית של יעקב מבית הוריו בבאר שבע הייתה כבדה ועצובה: ‘רפיון רגליים’. אך לאחר החלום הטוב “נשא רגליו בקלות, והלך שמח וטוב לב”. מכיוון שאנו יכולים להניח שיעקב היה “בכושר טוב” מבחינה גופנית גם לפני ש”תיקן תפילת ערבית” וחלם את חלומו הנבואי, נשאלת השאלה ה’פשט’ית: מה גרם לשינוי המוזר ביכולת ההילוך הטבעית של יעקב אבינו?
חז”ל לא התאפקו מלגלות לנו את הסוד הטמון פה: “אָמַר רַבִּי אַחָא: ‘חַיֵּי בְשָׂרִים – לֵב מַרְפֵּא’ (משלי יד, ל). כֵּיוָן שֶׁנִּתְבַּשֵֹּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה, טְעִין לִבֵּיהּ יַת רַגְלוֹהִי. הֲדָא אָמְרָה – כְּרֵסָא טְעֵנָא רַגְלַיָּא”. פירושו: בזכות הבשורה הטובה נשא לבו את רגליו. הוי אומר – ה”כרס” נושאת את הרגליים, כלומר הפנים הוא המחזיק את החוץ.
את הפסוק הנ”ל שהביאו חז”ל: “חַיֵּי בְשָׂרִים – לֵב מַרְפֵּא, וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה”, פירש המלבי”ם באופן דומה: “שחיי הבשר, ורפואתו אם יחלש כוחו, הוא תלוי בלב. כשהלב אמיץ וחזק משלח מעינותיו בנחלים, ירוצו בשטף ע”י העורקים, וישקו הבשר ויחַיו אותו. וע”כ מי שמרים קנאה אל הלב, לא לבד שמכלה הבשר, כי גם מרקיב העצמות ויכלה גופו. וכמו שכתוב: ‘מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים’.”
ושימו לב, מה אנחנו אומרים הרבה פעמים לחבר שנראה לנו קצת ירוד ובמצב רוח קשה, או שהוא מבולבל ולא מרוכז? “אחי, תפוס את עצמך, תתאפס, קח את עצמך בידיים!” נכון שזה נשמע דומה מאוד ל”וישא יעקב רגליו”? אבל הדגש צריך להיות כדברי רבותינו – הפנים נושא את החוץ, הלב את הבשר. בשורות טובות נוסכות בנו כוחות חדשים ויכולות להביא לחיינו “קפיצות דרך” אמיתיות!
אבל איך זוכים לבשורות טובות? האם כולנו בהכרח מקבלים “חלום יעקב” שכזה בכל צומת ופרשת דרכים במהלך חיינו? איך מחזקים את הפנימיות כדי שתחזק בהמשך את שאר כוחות החיים? אולי אפשר ללמוד על דרך השלילה. אמרו חז”ל (שבת סג): “כל העושה מצווה כמאמרה, אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר: שומר מצוה לא ידע דבר רע”.
הרב קוק (עין איה) מסביר שאין כאן מין “סגולה” חיצונית, אלא תוכן חשוב ויסודי: בשביל שהחיים יהיו טובים ומלאים, אין הכרח להתמלא דאגות כבירות ורחוקות ו”לתפור” את כל קצות המציאות שאין לה סוף. אי אפשר להיות בשליטה מתמדת על כל גורל העולם או אפילו על החיים הפרטיים. הניסיון לאחוז בכוח את החיים כולם הוא “תוחלת ממושכה” שמחלה את הלב ולא מביאה בריאות ושמחה. אז מה כן? “מצווה כמאמרה” – “האדם צריך לתקן כל צעד שהוא צועד לפי החוג הנראה לו, ומובטח הוא שהיחס הרחוק הולך ומתאגד לטובה ע”י ההשקפה הנוחה הקרובה אליו”.
צריך להשתדל לתקן בנחת ובשמחה את המעגלים הקרובים שבאחריותנו, והקשר הפנימי האיתן שבין המציאות הקרובה והרחוקה, הפשוטה והמורכבת – נמשך מאליו על פי הטבע האלוקי שחקוק במציאות כולה מתחילתה ועד סופה.
וכל השאר – בונוס.
amirduman@gmail.com
