התשובה ממש פשוטה, למען האמת: בדיוק כמו שמעשרים מים. או גמלים ופרות. או יהלומים. או זהב ופנינים, או כוכבי ים, או כובעי ים.
או תבן.
פשוט נותנים “מעשר מכל”. קשה? לא קשה. ואם אתה מסתבך בשיעורי בית עם כפל וחילוק שברים, תמיד תוכל להיעזר בסבא אברהם, שכבר סלל את הדרך להפרשת מעשר ונתינתו לכהן: “וּבָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר־מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ! וַיִּתֶּן־לוֹ (=אברם למלכיצדק) מַעֲשֵׂר מִכֹּל”.
לא רק אברהם, גם יצחק ויעקב הפרישו “מעשרות” מרכושם לטובת אנשי קודש ומטרות קודש בעולם. יצחק בפרשתנו מצא “מאה שערים”: “ורבותינו אמרו: אומד זה למעשרות היה”. יעקב אבינו הגדיל לעשות, והפריש לא רק מרכושו, אלא אחד מבניו – את לוי, והקדישו לעבודת ה’ לדורות עולם.
אברהם היה חי בראשית חיי יעקב ועשיו, ופעיל עד אחרית ימיו. וכי לא ידע עשיו את הנהגתו עתיקת היומין של סבו? אם אתה סוחר בהמות, אתה נותן מעשר בהמה. אם אתה בעל בארות מים, תן מעשר מים בחינם לעולי רגלים! ואם אתה בעל מכרות מלח או מאגרי קש ותבן ועליהם אתה בונה את הונך – אז קדימה, צדיק, תעשר בבקשה את המלח ואת התבן שלך, ותחזיק כמה אברכים בבית המדרש של שם ועבר! מה כאן הסיפור?
הרבה דרשות נאמרו ונכתבו כדי להסביר מה בדיוק היתה שאלתו של עשיו בדבר עישור המלח והתבן, ומדוע דווקא היא הפכה לסמל המרמה וההתחזות שלו נגד אביו יצחק. היסוד המשותף לכולן הוא ההבנה שעשיו לא שאל “אם” צריך לעשר, אלא “איך”. כלומר הוא כבר “החליט” שצריך לעשר מוצרים כאלו, ונשאר לו רק “להתייעץ” עם אביו איך בדיוק. בכך הציג לפני אביו דמות של “בן עליה” שסולל לעצמו דרך אישית בעבודת ה’, מפגין ביטחון ב”צדקת הדרך”, ומאידך “בעל הכנעה” לצדיק הדור, שמראה שיחד עם כל ה”עצמאות” שלו, הוא כפוף ומתייעץ על פרטי הדרך ש”בחר בה”.
אך בכל זאת, מה מיוחד במלח ותבן, ששונה משאר כל סחורה ורכוש? מדוע ה”החלטה”, כביכול, שהם ראויים למעשר, מהווה “חידוש” בכלל, ועוד כזה חידוש שהצליח לבלבל את יצחק לכמה רגעים? וגם אם אכן, משום מה, נראה בכך חידוש – מה הבעיה לעשר? פשוט תשקול, תחלק בעשר, ונגמר הסיפור! מה זה “היאך מעשרין”?
אלא שאם באמת היה מדובר ב”סחורה ורכוש”, לא הייתה שאלה ולא חידוש. סוחרי המלח “המתעשרים החדשים” שניצלו את המהפכה האחרונה בתחום הסחר במלח (סדום…) ש(אולי) באו להתייעץ אם אברהם או יצחק האם ואיך ניתן להשתתף איתם ולתרום מהונם ל”מוסדות” שתחת הנהגתם, בוודאי קיבלו תשובה פשוטה ביותר – “ניתן לתרום מכספי מעשר…” ואולי גם היה סעיף 46, למה לא.
אבל עשיו בכלל לא בכיוון. מבחינתו ב”מעשר” לא מדובר על הדרך בה אדם נעשה שותף למטרות טובות, כשהוא מבין שהצלחתו ורכושו אינם מטרות לעצמן, אלא מתנה משמים, וזכות להיות שותף לקב”ה בהגדלת הטוב והקדושה בעולם. לא בשביל עשיו “איש הציד”! צייד הוא הנאה מהרג שלא לשום תועלת. זוהי ביזה נבזית של הטבע והמציאות רק “כי הוא יכול” ואין מוחה בידו. אך עשיו הבוזה כל דבר שאינו גורם לו סיפוק “כאן ועכשיו”, ומוכר בכורה בעבור נזיד, לא יכול כמובן לרמות את אביו כך בגלוי. הוא ממציא “חידוש”: גם הציד יכול להיות “עבודה צורך גבוה”!
אבל איך? הרי זה הכול לסיפוק עצמי, שיא ה”לא לשמה”! בא עשיו וטוען: מצאתי דרך חדשה בעבודת ה’ – “מתוך שלא לשמה, אבוא לשמה”. והדוגמא – אני אמנם צד להנאתי, אבל עושה מזה גם מטעמים לאבא! והנה אני “עולה הקבצה” ובא “עוד יותר לשמה”, ושואל כאילו שאלת “(יעקב איש) תם”: איך מלח ותבן, שכל עניינם הוא “שלא לשמם” (מהר”ל בגור אריה) – נעשים “לשמה”? איך כדאי לעשר אותם? איך הכי נכון “להשקיע אותם” בעסקי קודש? באוהלי שם ועבר, או אולי בארגוני קירוב רחוקים ע”ש אברהם ושרה? אולי בכלל בגמ”חים ללא כוונת רווח?
אך כידוע, “העוסק שלא לשמה בא לשמה” רק אם זהו חפצו הפנימי, ולא העושהו קרדום. על כן התגלה קלונו וזדונו, ויעקב נטל ממנו גם את “חידושו” – ב”צודו” את הברכות לשם שמים.
