דניאל ונעמה, הורים לתינוק בן חצי שנה. הם התחילו את חיי הנישואין באהבה גדולה. דניאל המשיך את הבילויים החברתיים ולנעמה זה לא הפריע, עד ש… נעמה ילדה. הוא הרגיש שהחיים שלו נגמרו. הוא התקשה לוותר על היציאות עם החברים. הוא כעס כשנעמה ביקשה עזרה והגיב בתסכול שהיא “מקלקלת לו את החיים”, כדבריו. נעמה לעומת זאת, שהתה בעומס תמידי. “אני עושה הכל לבד והוא עוד מצפה שארחם עליו. כשהיינו רק שנינו, פרגנתי לו. אבל עכשיו, אני קורסת והוא עוד בא אלי בטענות שלקחתי לו את החופש שלו…”.
בפגישות שלנו, נחשף הפער ביניהם:
דניאל גדל כילד זקונים מפונק. הוא לא נדרש לגלות אחריות רגשית או תפקודית וההורים עשו בשבילו הכול. הוא היה יוצא להסתובב עם “חברים”, ללא הגבלות, כך שלא ידע להתמודד עם גבולות.
לעומתו, נעמה גדלה כבת להורים גרושים, כך שלמדה מגיל צעיר שעליה להסתדר לבד, תוך שהיא מרגישה שהחיים כבדים עליה. עכשיו כשהם הורים, נעמה מרגישה בדידות ושהיא האחראית היחידה על ההורות. דניאל אינו שותף איתה כבן זוג ואינו נוטל חלק בהורות, כפי שהיא מצפה. דניאל מרגיש שנלקחה ממנו היכולת “ליהנות מהחיים”. לכן הוא עוזר קצת כשאין לו ברירה “ובזכות” העזרה, הוא מרשה לעצמו לצאת לחברים ומשאיר את אשתו מתוסכלת ועצובה. האינטראקציה ביניהם הייתה כשל אמא ונער מתבגר ולא באמת כבני זוג, עם שיוויון ערך, אחריות ומחויבות משותפת.
דניאל לא באמת אנוכי. הוא פועל מתוך הילד שעדיין לא למד להתמודד. לכן, קושי – מהווה בשבילו איום. דרישה – מתפרשת בעיניו כביקורת, ואז יש לו “סיבות טובות” להתנגד ולכעוס עליה. הוא לא פיתח יכולת פנימית לחיות במורכבות רגשית: להתבונן ברגשותיו וברגשות של אשתו ולהכיל את שניהם, מתוך הבנה וקבלה.
נעמה לעומת זאת, מוּנעת מאמונה בסיסית שגדלה עליה ש”אף אחד לא יהיה שם בשבילי באמת”. היא ציפתה שלפחות הוא, כבן זוג אוהב, יראה אותה ויהיה בשבילה בכל מצב. לכן כשבעלה מתנגד לבקשותיה, או שעושה את המינימום, היא מרגישה בודדה. כדי להחזיר אותו אליה, היא מתקיפה אותו במילות גנאי, מאשימה אותו בחוסר בגרות, מה שמרחיק אותו עוד יותר ממנה. נעמה מרגישה חוסר אונים, מוזנחת ועצובה.
אמנם דניאל ונעמה הם זוג צעיר שחוסר הבשלות ניכר מאד בזוגיות שלהם. אך מניסיוני, ישנם זוגות שנשואים גם שנים רבות ועדיין חסרים בשלות נפשית ורגשית. יש שמתחתנים ומרחיבים את המשפחה, כשבילדות, לא לימדו ולא הדריכו אותם כיצד להתנהג באחריות ובמחויבות אישית. לכן הם מתקשים באחריות ובמחויבות זוגית, בבגרותם. מי שמנהל אותם, הוא “הילד הפנימי”. לדוגמא: אשה בוכה ואפילו היסטרית, על כך שבעלה לא מספק את צרכיה הנפשיים הבסיסיים. היא זקוקה להם באופן נואש ולכן גם דורשת ממנו, מפני שהיא אינה יודעת כיצד לספק לעצמה את צרכיה ולהיות עצמאית. “הילדה הפנימית” שלא קיבלה מענה נפשי מהוריה, דורשת עתה בבגרותה, השלמה מבעלה. מילוי צרכים נפשיים בין בני זוג, שונים ממילוי צרכים הוריים. או גבר שאין לו אחריות אישית על עצמו, כי לא ראה דוגמא אישית מהוריו, עלול לברוח ממחויבויות. לא כי לא אכפת לו, הוא אדם טוב, אבל אין לו מושג כיצד לקחת אחריות רגשית על אשתו וילדיו. הוא אובד עצות ועלול לצעוק על ילדיו שיעזבו אותו בשקט או שילכו כבר לישון וכד’, במקום להכיל, לכוון ולהדריך שזה תפקיד הורי. הוא לא באמת הורה מבחינה נפשית, אלא ילד בגוף של מבוגר.
מתי הפערים מתגלים בין בני הזוג ? לדוגמא:
- כשנולד ילד, כמו במקרה של דניאל ונעמה.
- כאשר ישנם שינויים בחיים. כמו התחייבויות למשפחה ו/או לקניית בית.
- כשאחד מתפתח מבחינה נפשית ורגשית והשני תקוע באותו דפוס רגשי.
- כשנוצר משבר לא צפוי. כגון מחלה, פיטורים מהעבודה וכד’.
כדי שמערכת הנישואין תהיה בריאה ונינוחה, חשוב שבני הזוג יהיו קשובים לדפוסים הרגשיים בילדותם ושכל אחד מהם ייקח אחריות אישית להשלמת החוסר הרגשיים מילדות ומגיל ההתבגרות. נישואין אינם נבנים רק על אהבה ומשיכה. כשיש בשלות רגשית שיש בה מחויבות – הבשלות מתפתחת, דרך האתגרים האמיתיים שהחיים מזמנים. חוסר בשלות, אינה גזרת גורל. חשוב לעצור, להקשיב פנימה, לזהות את הדפוסים הרגשיים השליליים שמנהלים את הקשר וללמוד כיצד יוצאים מהם.
כי כשיש לאדם זוגיות עם עצמו – הזוגיות בנישואין, טובה ומהנה.