הרב אלי הורביץ, זכר צדיק וקדוש לברכה, היה בעל כישרון אגדי להחיות ולהמחיש עניינים שבקדושה ורעיונות גדולים וגבוהים, מבלי לאבד מאומה מעומקם. אדרבה – הוא הצליח בכוח דמיונו ותעופת נפשו להכניס את תלמידיו, גדולים כקטנים, תלמידי חכמים או רחוקים מיהדות לכאורה, עד לעומק התוכן שביקש ללמד מתורת ה’ ומתורת רבותיו.
אמנם אנחנו רחוקים קצת מיום הזיכרון לעלייתו בסערה השמיימה יחד עם רעייתו הרבנית דינה, שחל ימים מספר קודם חג הפורים, אך כזכור לכל מי ששמע אי פעם את שיעוריו (שהיו ארוכים ביותר, “מרתונים” קראנו להם, אך מרתקים לבלי יכולת להפסיד אף שנייה!) – לימי הפורים, חייב לחייך לעצמו דווקא בפרשת חיי שרה, כאשר מגיעים לפסוקי פגישת יצחק אבינו עם רבקה אמנו המשודכת לו.
כי הרב אלי, בתוך ניסיונות חשיפת סודות המגילה לפני תלמידיו, ובעקבות מאמרו הפלאי של מרן הרב קוק זצ”ל ב”עולת ראי”ה”: “מגילה”, המהפך את אותיות השורש מג”ל לכל צדדיהם, ובתוכם: גמ”ל-י”ה – החליט ללמד אותנו את סודם של יצחק ורבקה, הורי יעקב ועשו, שורשם של מרדכי והמן.
בכישרונו הוא הלך ותיאר בצבעים עזים את ההכנות לפגישה: את רבקה שקיבלה את ההחלטה הנועזת ללכת עם אליעזר נגד כל משפחתה, את מחשבותיה ורגשותיה בדרך, כשהיא מבינה שכל עתיד ההיסטוריה וגורלה מונח לפתחה בנישואין הללו, בולעת כל מילה של אליעזר כשהוא מנסה לתאר לה את הבית שאליו היא נכנסת, את דמותה של שרה, את דרכו של אברהם, ואת יצחק שלפני – ושאחרי העקדה. ומצד שני את יצחק, שמחדש את עמוד התפילה שבגבורה, שופך שיח בשדה. עליונים ותחתונים עומדים ברעד וממתינים לפגישת הנשמות האדירות של יצחק ורבקה, ואנחנו התלמידים מרוגשים ומתוחים כשהרב אלי מרשה לנו להציץ פנימה, ומרמז לנו להיכן להביט ולמה לשים לב…
והנה אנחנו מתקרבים, יחד עם רבקה, נושאים עיניים בציפייה ובפרפורי לב: “וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק – וַתִּפֹּל!” רבקה נושאת עיניים, פותחת לרווחה את נשמתה ורואה את יצחק, ולא מבינה – הרי זהו מלאך! “וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד – הוּא אֲדֹנִי! וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס”, ומוסיפה צניעות על צניעותה, ויראה על יראתה.
ובמקביל – גם יצחק נושא עיניים, גם הוא נשמתו שרויה בדבקות מוחלטת, מתוך השיח והתפילה ב”שדה” בו נעקד, הר המוריה: “וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו”. גם הוא נושא עיניים וגם הוא רואה. ומה הוא רואה בעיני המלאך שלו? “וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא – וְהִנֵּה – ” – והנה מה? מה רואה יצחק בדייט הראשון, ב”רושם הראשוני הקובע”? “וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים!”… גמלים? גמלים הוא רואה?!
כן, דווקא רבקה המעשית והממולחת רואה “אלוקות חיה”, ודווקא יצחק ה”נשמה המתהלכת בעולם ללא שיעבוד לגוף”, לכאורה, – רואה גמלים. אה! סוף סוף גמלים באים! מזל טוב, אפשר להתחתן…
הגמרא מלמדת: “הָרוֹאֶה גָּמָל בַּחֲלוֹם — מִיתָה נִקְנְסָה לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם וְהִצִּילוּהוּ מִמֶּנָּה. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָאָה? — ״אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מֵהָכָא: ״גַּם ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת״. יש כאן “חיבה יתרה”, “גמילות-חסד” כפולה (כ”גמל” בעל 2 דבשות…) לאדם מן השמים: לא רק שניצל ממוות, אלא שגם מצא חן בעיני שמיא לספר לו ולהודיעו על כך!
יצחק אבינו היה בבחינת “נקנסה עליו מיתה מן השמים וניצל ממנה”, בעקדה. כמובן, לא בגלל חטא, אלא להפך – להעלותו למידת “עולה תמימה” שלעולם תהיה בת חורין מיצר הרע, ממלאך המוות, ומשעבוד מלכויות. אך האם יש למדרגה עליונה כזו קיום ריאלי? האם ניתן להקים אומה שלמה כזו? יצחק שופך את ליבו בשדה העקדה, מתקן את עצמו כ”מנחה כליל תוקטר לה'”, ובליבו בוערת אש העקדה בשאלה תמה: האם אוכל להקים משפחה כזו? עם כזה?
והנה זיווגו מופיע לפניו – נישא על הגמלים! יצחק מבין: תפילתו נענתה כבר “טרם יקראו”. הגמלים שיש בהם סימן טהרה פנימי, מבשרים ליצחק שמדרגתו הפנימית תישמר בכל גלגול ובכל מצב. גם אם המציאות של ישראל נראית כירידה או כהתרחקות, בקרבם בוערת אש העקדה, והיא תטהר בהתפרצה את כל העולם כולו.
amirduman@gmail.com
