ברור לכולם שבנישואין שני בני הזוג שונים. באים ממשפחות שונות ומנוגדות, מעולמות פנימיים נסתרים, כתוצאה של חוויות חיים. ובכל זאת, בני זוג מוצאים את עצמם במריבות, שמונעות מהם להרגיש את הרצון הבסיסי לאהבה ואחדות.
אחד הגורמים המשמעותיים למריבות הללו הוא הקושי ללמד זכות. הוא נובע מהפרשנות של האחד בד”כ מתוך עולמו הפנימי שאינה נכונה, וכך נבנים תלי תלים של לימוד חובה זע”ז, עד שבטוחים שזו האמת ורואים זא”ז בעין שלילית ומאשימה.
…
הם נכנסו לחדר מתוחים. עיניהם בקושי נפגשו. השקט שביניהם, ניכר כשקט של התשה.
זו היתה הפגישה השלישית. הפעם, המתח התפרץ מהר מאוד.
הוא פנה אליה ואמר בטון חד: “נמאס לי מזה. כל פעם שאני עייף, לא מדבר מספיק, את ישר עם הפרצופים שלך. את לא רואה שאני מתאמץ? את ישר מפרשת ומאשימה שאני לא רוצה להיות פה איתך.”
היא מיד הגיבה: “כי זה מה שאני מרגישה. זאת החוויה שלי. אתה תמיד נראה מנותק, חסר סבלנות, כל דבר שאני אומרת כאילו לא מעניין אותך, או שנותן לי הרגשה שאסיים כבר לדבר…”
והוא ענה מיד, “כי את מדברת אליי כאילו אני איזה פרויקט חינוך שלך. אף פעם אין מילה טובה. רק הערות, רק טון קר והתחושה שאת משדרת לי שאני פחות ממך. איך אני יכול להרגיש טוב איתך…”.
היא ענתה כמעט בלחישה, “כי אתה אף פעם לא באמת איתי. אתה אולי פה פיזית, אבל הלב שלך סגור.”
………………
מה קורה ביניהם? הם מדברים, אבל לא קשובים זל”ז. כל אחד מהם עסוק בהגנה עצמית.
יש ביניהם פרשנויות שליליות, כוונות שמיוחסות לשני, מבלי לעצור ולתהות אם יש סיפור אחר מאחורי ההתנהגות.
הקשבתי למה שלא נאמר בגלוי. הבנתי שהם עוטים על עצמם הגנות, מפני כאבים ישנים שחשוב לגלות אותם באופן אישי ודיסקרטי. לכן הצעתי פגישות אישיות שבהן ביררנו, מה הם הרגשות שמתעוררים בהם בעקבות התלונות וההאשמות.
היא אמרה: “אני מרגישה לבד. שקופה, אין לי מקום.” שאלתי אם זה מזכיר לה חוויה מהעבר שלה. היא שקעה במחשבה ואחר ענתה בשקט, עם דמעות בעיניים: “כן. אמא שלי. כשהייתי בוכה היא הייתה אומרת לי , ‘תפסיקי לעשות סצנות’. מהר מאוד למדתי לשתוק. אבל בפנים בכיתי המון.”
היא חיפשה (בתת מודע) את הריפוי אצל בעלה. שיראה לה שהיא לא שקופה. שהוא רואה אותה, מקבל אותה כפי שהיא.
בפגישה האישית איתו שאלתי: “כשאתה שומע ממנה שאתה סגור ולא נוכח, או כפרויקט חינוכי, מה קורה לך?”
“אני מרגיש שאני שוב לא מספיק. שאני אף פעם לא מצליח לעשות את הדבר הנכון. זה ישר מחזיר אותי לאבא שלי, שהיה מסתכל עליי במבט מאוכזב ממני. לא משנה מה עשיתי.”
“ומה אתה עושה עם ההרגשה הזו?” “אני נסגר. מתרחק. ואז היא כועסת עוד יותר.”
הכאב מהעבר עדיין מקנן בתוכם וכל מילה או משפט שמוכר להם מהחוויה הראשונית בילדות, נוגע בכאב ומקבל את אותה פרשנות שהייתה אז. עכשיו ברור להם שזו פרשנות של כל אחד מהם. הם לא יכלו ללמד זכות באופן הדדי, כי לא ידעו מה הניע את הפרשנות שלהם.
הבירור האישי, נתן לכל אחד מקום ותחושת אמפתיה לעצמם ולשני. לכן בפגישה הזוגית, נוצר מרחב של אפשרות ללימוד זכות. עכשיו הם הבינו שמה שפוגע, לא נעשה כדי לפגוע. נוצרה הכרה הדדית, בכאב ובפחד ובמה שמנהל את הקשר ביניהם. שאלתי אותה, אם היא יכולה לראות בו את הילד המפוחד מאבא שלו ושהוא ממש לא נגדה. פניתי אליו ושאלתי, אם עכשיו הוא יכול לשמוע את הילדה שבתוכה שמייחלת לקבל הכרה לביטוי רגשותיה, גם הכואבים.
ללמד זכות זה לא רק לראות את האחר בעין טובה. זו יכולת נפשית שמופיעה כשהאני כבר לא מאוים. כשהאני מזהה שהתגובה של מישהו כלפי, לא תמיד קשורה אלי, אלא לעולמו הפנימי.
זו הזדמנות להשתחרר מהשיפוט האוטומטי ולבחור לראות את הסיפור ואת האדם שמאחורי ההתנהגות. זו יכולת רגשית שמתפתחת מתוך עבודה פנימית כאשר אדם לומד לזהות את הפרשנויות האוטומטיות שלו, ולראות את המציאות ללא האיום האישי הרגשי.
במפגש הזוגי (או בכלל במערכות יחסים קרובות), התגובה השלילית שלנו כלפי האחר, כמעט תמיד שורשיה נעוצים בעבר האישי שלנו. רק כשאנחנו מכירים את הכאב שמפעיל אותנו, מתחילים להגיב מתוך בחירה ולא מתוך הגנה.