התורה מספרת לנו בפרשתנו את “המתכון הסודי” של אברהם ושרה לקבלת בשורה טובה:
“וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי, שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ… וַיֹּאמֶר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ”.
נוכל להקשות ולומר שאברהם ושרה כבר עשרות רבות בשנים מכבדים אורחים ומאכילים רעבים, ומכולם רק המלאכים מבשרים להם על הולדת יצחק, אז מנין הרעיון שהסעודה והתפריט יביאו ברכות ובשורות טובות?
ובכן, מתברר שהרעיון הזה הוא סדרתי בתנ”ך בכלל, ובספר בראשית בפרט. הנה לוט ניצל מתוך ההפיכה בזכות “וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ”. בהמשך, יצחק אבינו עצמו “משתמש” לכתחילה במודל הזה של “סעודה טובה = ברכה טובה”, בבואו לברך את בניו: “עֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי”. גם רבקה אמנו מבינה את העוצמה שבברכה הבאה מתוך הסעודה, וממהרת לפתוח “מסלול עוקף”, לא פחות איכותי: “לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹובִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ”.
ויעקב אבינו, שהפנים את המסר של אבותיו, גם הוא נוקט באותו אופן כאשר עולה הצורך “לרכך” את “האיש אדוני מצרים” הקשוח, ולדבר על ליבו: “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם: אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה, מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים”… ומתוך כך זכה לבשורת ההתגלות: “עוד יוסף חי!”.
נוכל להוסיף דוגמאות רבות, כגון משיחת דוד למלך מתוך זבח שמואל בבית לחם, בניין בית המקדש בימי שלמה המלך שמגיעה מתוך ש”יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים”, וכמובן, ה”שפיץ” של כל הרעיון הזה, שישועה באה מתוך משתה ושמחה – מגילת אסתר כולה.
אמנם ניתן להסתייג לכאורה, ולומר שבני אדם ממילא אוכלים וסועדים כל ימיהם, ולאורך כל ההיסטוריה האנושית, ובכל זאת “לאו כל יומא מתרחיש ניסא”, ולא כל ארוחה טובה מביאה גאולה לעולם… ובכל זאת, להפתעתנו מצאנו שחז”ל כן ביקשו להדגיש את ערך הסעודה והשפעתה הפנימית על המציאות וגלגוליה: “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא: גְּדוֹלָה לְגִימָה (=סעודה), שֶׁהִרְחִיקָה שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת (=עמון ומואב) מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם״. וְרַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: מְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים, וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים, וּמַעֲלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים, וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל, וְשִׁגְגָתה עוֹלָה זָדוֹן.”
הוי אומר, יש כוח פנימי ב”אירוע הקולינרי והחברתי” הזה, שכשהוא קיים הוא מקדם ומביא ברכה וחיבור, וכשהוא נעדר, מתרבה הפירוד והקלקול, חלילה. כיצד ניתן להבין זאת? אולי נעוץ הדבר בפלא היסודי של “מפליא לעשות – שקושר דבר רוחני בדבר גשמי” (רמ”א סימן ה’). האכילה המתוקנת בונה את הקשר המופלא של הרוח והנשמה עם הגוף והנפש, ובכך מתגלה מלכות ה’ שמאחדת כל העולמות, עליונים ותחתונים “ביחודא שלים”.
כשהתורה מספרת פעם אחר פעם שנקודות ציון חשובות במהלך דרכו של עם ישראל היו מלוות בסעודות ואף טורחת לציין “תפריט” מדי פעם, עלינו להתייחס לכך כזרקור רב עוצמה שממקד אותנו להתבונן – כאן מתרחש אירוע שמחבר עולמות, זוהי נקודת מפנה וחידוש במציאות.
אך גם במישור האישי השגרתי שלנו, האכילה היא מבחן: האם רק נצא בה ידי חובת קיום הגוף, כבעלי החיים, או שנחווה אותה כפלא ומתנה אלוקית, ונשתמש בה להתחבר ל”עצמנו” העמוק, לה’ יתברך, למשפחתנו ולזולת, למעגל השנה (שבתות וימים טובים), ולמשק כנפי ההיסטוריה בכלל?
