“נכנסו כל האומות אצל אברהם. אמרו לו: של מי אתה? אמר להם לעולם לא אניח הקב”ה שבשמים! מיד נטלוהו והשליכוהו לכבשן האש, ולא ירד עמו לא עיר ולא קדיש ולא שרף ולא גדוד (מכל פמליא של מעלה), אלא הקב”ה בעצמו שנאמר: ‘אני ה’ אשר הוצאתיך.’ הרן היה לבו חלוק. נכנסו כל האומות אצלו, אמרו לו: של מי אתה? אמר בלבו: אברהם גדול ממני, אם ראיתיו שנמלט, אומר אני של אברהם אני; ואם לאו, אומר שלכם אני. כיון שראה שאברהם נמלט, אמר של אברהם אני! מיד נטלוהו והשליכוהו לתוך הכבשן, ולא הספיק לירד עד שהמיתו האש ונטלו המלאך והשליכו אצל אביו, שנאמר: “וימת הרן על פני תרח אביו.”
בפשטות, המדרש מתאר את אמונתו השלמה של אברהם לעומת הספקנות של הרן. אך אם נתעמק מעט באופן שבו תיארו חז”ל את מחשבותיו, נראה שהתמונה מורכבת יותר.
השאלה האלמנטרית היא – מדוע בכלל ‘נכנסו כל האומות אצלו’ – אצל הרן? ומדוע לא אצל אחיו השני, נחור? אלא שנמרוד שיעבד את כל האומות ואליליהם תחת עריצותו, והכפיף את כולם למרותו של אליל האש (“אור” כשדים). אברהם אבינו מרד בנמרוד ובאליליו, ובכך גרם לשני תהליכים: א. נמרוד החל במסע “טיהור” ונקמה כנגד משפחתו של תרח. ב. התחיל מה שמוכר לכולנו בשם “הנפש אשר עשו בחרן” – התעניינות רב לאומית ברעיונות החדשים-ישנים של אמונה בה’ יתברך, שהפיץ ללא מורא אברהם העברי. ומדוע רב לאומית? משום שנמרוד היה הכובש הגדול הראשון, אימפרטור, שממלכתו השתרעה על פני שתי יבשות ושיעבדה לאומים רבים, גם אחרי נפילת מגדל בבל.
כל אלו חזו בהשתאות ובתדהמה במרד הרוחני של אברהם, שהלך וקיבץ עוד ועוד כוחות רוחניים, אינטלקטואליים, פוליטיים, כלכליים וצבאיים, והעז לצאת חוצץ נגד “שליט המציאות” המדומה, העובד לאש. אנשים מכל השכבות והגוונים, המייצגים את כל שבעים אומות העולם, ניסו לברר את העניין, עם כל מי שהצליחו למצוא לו איזה קשר לאברם ומשפחתו, תלמידיו ובני ביתו.
תרח עצמו “מוריד פרופיל”, ומנסה לארגן דרך מילוט למשפחתו, לכיוון ארץ כנען, שעדיין הייתה רחוקה משליטה גורפת של נמרוד ואפשרה קיום ממלכות אוטונומיות כדוגמת סדום ובנותיה. לבסוף נעצר כידוע בחרן.
נחור אחי אברם השתקע בעבודה זרה ולא היה ספק לאיש כי הוא “משל נמרוד”. לכן לא הוטרד כלל, לא בידי משטר האימים של נמרוד, ולא בידי המון המבולבלים והתוהים על המשך דרכם.
אבל הרן, “ליבו חלוק”. שתי נטיות עצומות מתרוצצות בו, וכנגדן הוא מוליד שתי בנות: מלכה ושרי, שתיהן קרויות על שם מלכות ושררה. מדוע? כי בגלוי, הוא שואף לגדולות ובעל ייחוס: “עשרה דורות מנוח ועד הרן…” אך בסתר ליבו מאבק: מי ימלוך? ה’ או האדם? אלוקי אברם, או נמרוד העובד לאותה “אש”, הנולדת מהבינה היתירה שבאדם ומולידה מציאות מלאכותית שגדולה לכאורה מהטבע הפשוט, מעשה האלוקים.
כל עוד ליבו “החלוק” סמוי מעיני כל, אין לו בעיה לשתף פעולה עם כולם. גם את בנותיו הוא “מחלק” בין שני אחיו, אברם ונחור, הצדיק והרשע, מתוך הבנה ששרי היא גם “יסכה”, מלשון “על בשר אדם לא ייסך” (שמן המשחה), כלומר מלכות שנובעת לא רק מתוך אמביציה אנושית אלא מלכות שמוענקת לאדם מלמעלה, בידי מי שהמלכות שלו, מלך מלכי המלכים. היא ודאי מתאימה לאברם אחיו.
לא פלא שבנו השלישי של הרן, לוט, הוא המסתיר את סודו של אביו, מעורפל מעיני כל, לוטה בערפל, נסתר אפילו מעצמו, ניצוץ אורו של משיח שינצנץ באחת מבנותיו בעתיד.
אך העימות הגלוי והפטאלי בין נמרוד לאברם, מעורר גלי הדף עצומים, שהרן אינו יכול להימלט מהם. “משל מי אתה?” הוא נשאל ע”י ההמון, מבקשי הדרך, בעוד סוכני הממשל מאזינים בדריכות. והרן – ליבו חלוק… אברם אחיו הגדול ענה בלא היסוס: “משל הקב”ה אני, ולעולם לא אניחנו!” ונלקח להיבחן ולהתמודד מול אש הכבשן של נמרוד. מה עליו לעשות? מה יאמר? הרן מנסה להמשיך ב”שיטתו” – לפסוח על שתי הסעיפים גם יחד. הוא מושך את הזמן לראות מה יעלה בגורל אברם, משום שברור לו שאברם “הולך עד הסוף” והמאבק אינו בין אברם לנמרוד אלא בין אלוקים לאדם – בין אלוקים לאברם!
אך גם כשאברם ניצל בידי הקב”ה בעצמו ובכבודו, ליבו החלוק של הרן פוסק: “אני משל אברם” – משל אברם?! לא משל הקב”ה? אלא שהוא רואה את מסירות הנפש של אברם כ”נשק שובר שיוויון”, שעל ידו הצליח אברם “לגייס” את תמיכתו של הבורא למאבקו בנמרוד… עד כדי כך הרן מאמין בכוחו וברוחו של האדם, שיש בידו להשפיע על הבורא ולמשוך אותו לרצונו (חלילה).
אך כמובן הוא נכשל במבחן, ונשרף בכבשן. אמנם ניצוץ משיחי טמון במעמקי קליפת האלילות ה”אנושית” הזו, צלם אלוקים המקורי שבאדם הראשון. אברהם אבינו לא מסר נפשו על “קידוש אמונתו הצודקת בקב”ה”, אלא על קידוש השם, בלי חשבון אישי כלל. לכן הוא “האדם הגדול בענקים”, שנבחר לתקן עולם במלכות שדי.
