ברוך [ה]שם! // הרב אמיר דומָן, עורך “ערוץ מאיר”

מזל טוב! נכדה חמודה נולדה לנח, ויקרא שמה בישראל, סליחה, תיקון: ויקרא שמה בבני נח – תמר בת שם הכהן.
זה קרה מתישהו בין פרשת נח לפרשת וישב, שהרי יהודה לקח את תמר כשידוך לבניו (ולעצמו) לאחר מכירת יוסף. הפרש הגילאים כנראה לא היה מכשול אז, ובפרט שייחוסה היה כה רם ונישא.
יהודה גזר את דינה של תמר, ההרה-לזנונים-חלילה, לשריפה, דווקא בשל ייחוסה, שכמעט עמד לה לרועץ: “אָמַר אֶפְרַיִם מַקְשָׁאָה מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בִּתּוֹ שֶׁל שֵׁם הָיְתָה, שֶׁהוּא כֹּהֵן, לְפִיכָךְ דָּנוּהָ בִּשְׂרֵפָה” (רש”י, מדרש רבה).
והיכן מצאנו את שם בן נח שהוא משמש בכהונה? בפרשה הבאה, אחרי מלחמת אברהם בארבעת המלכים שניצחו ב”מלחמת העולם הראשונה”. “וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן” – זה שם בן נח (רש”י). הגמרא (נדרים ל”ב) מתארת את המפגש בין אברהם לשם כעימות רוחני שבו גברה שיטתו של אברהם (עוד בהיותו “רק” ‘אברם’!) על הנהגת כהונתו של מלכיצדק-שם.
“אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא כְּהוּנָּה מִשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן’. כֵּיוָן שֶׁהִקְדִּים בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם — הוֹצִיאָהּ מֵאַבְרָהָם. שֶׁנֶּאֱמַר: ‘וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן’. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: וְכִי מַקְדִּימִין בִּרְכַּת עֶבֶד לְבִרְכַּת קוֹנוֹ? מִיָּד נְתָנָהּ לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘נְאֻם ה׳ לַאדֹנִי (=אברהם!) שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ’, וּבָתְרֵיהּ כְּתִיב: ‘נִשְׁבַּע ה׳ וְלֹא יִנָּחֵם: אַתָּה (=אברהם!) כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק’. עַל דִּיבּוּרוֹ שֶׁל מַלְכִּי צֶדֶק. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב ‘וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן’: הוּא כֹּהֵן, וְאֵין זַרְעוֹ כֹּהֵן”.
מלכיצדק מברך את אברהם על נצחונו החשוב כל כך למהלך ההיסטוריה האנושית כולה, וכמובן מכיר בהשגחת ה’ ובעזרתו. אך אברהם מבקר את הפגנת התמיכה החמה בו: אני רק שליח, עבד, ומדוע הפכת את סדר הברכות? ועל כך גמל לו הקב”ה בכך שכהונת עולם נצחית תבוא רק ממנו, ולא ממלכיצדק.
רבי אברהם בן עזרא מבקר לכאורה את הביקורת: “כי כהוגן דיבר ויפה עשה שבירך אברם בתחילה, בעבור שהתנדב להושיע אשר נשבו; ואחר כן אמר ‘וברוך השם’ שעזרו ונתן צריו בידיו”. כלומר – אברהם לקח אחריות בהתנדבות ללא כל ציווי או הכרח, להציל את השבויים ואת החטופים, זהו מעשה מדהים ונועז, שמוצדק להקדים ולברך עליו את אברהם, עוד לפני שם שמים. אלא שבדיוק כאן נעוץ ההבדל בין אברהם לשם בן נח, הבדל ששורשו כבר בפרשתנו.
אחרי שנח מבין מה עולל לו בנו הקטן והבזוי, ומה עשו בניו הגדולים כדי לשמור על כבודו, הוא גומל לבניו כגמולם: “וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן… וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה’ אֱלֹוקי שֵׁם… יַפְתְּ אֱלֹוקִים לְיֶפֶת”. שימו לב! קודם כל: בקללה לא הזכיר נח שם שמים חלילה. ודבר שני ומשמעותי יותר – גם בברכות הוא חילק בין הבנים: לגבי יפת הוא ביקש מה’ שיגמול לו שכר טוב, אבל לגבי שם – הוא פשוט בירך את הקב”ה על שיש לו עבד צדיק כמו שם…
כאן ניתנה הכהונה לשם. וכאן גם ניטלה ממנו בעתיד. נח הבין שעם כל הכבוד לחינוך הטוב שהוא נתן לבניו, או אפילו עם כל הכבוד למדרגות הרוחניות שהם זכו להגיע אליהם בעבודתם – זה לא הנושא של עבודת ה’. הכהונה האמיתית אינה פרס להישגים רוחניים, אלא בחירה אלוקית ושליחות שהיא עבדות והתמסרות לרצון ה’. לכן בירך את בנו שם, על ידי שהראה לו שהדבר החשוב הוא קידוש השם שגבר על חילול השם – ובירך את ה’ אלוקי שם.
מעשהו הבלתי נתפס של אברהם וגבורתו, הצליחו לבלבל את מלכיצדק, שגילה בכך שכהונתו היא ארעית, משום שלשיטתו ההתנדבות והמאמץ האנושי הם ההצדקה לברכה האלוקית. אך דווקא אברהם הגיבור-העניו, החזיר את הברכה למקורה האמיתי, שרק ממנה באה הבחירה והכהונה העולמית – “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”.

[email protected]