“וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלָ͏ִים, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְמֶלֶךְ ה’ צְ-בָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלַ͏ִים לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְמֶלֶךְ ה’ צְ-בָאוֹת – וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם!” (הפטרת יו”ט ראשון של סוכות).
הנביא זכריה זכה להיות משרידי הנביאים שעמדו בראש בניין בית המקדש השני. הוא משמש באופן אישי בתפקיד כפול, של סיום ושל התחלה – תקופת המעבר הקריטית והרת הגורל לדרכו של עם ישראל. בדיוק משם, מאותם ימים היסטוריים של מעבר מתורה שבכתב ונבואה גלויה, לעולם של שכינה מסותרת ותורה שבעל פה – הוא שולח אותנו לעתיד ה(אולי כבר לא?) רחוק.
הוא צופה מתקפה משולבת של “כל הגויים” (באמצעות שלוחיהם?) על מדינת ישראל וממלכת ירושלים: “וְיָצָא ה’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב” – עד לתבוסתם המוחלטת של הגויים. “וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה’ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָ͏ִים… וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְהוּמַת ה’ רַבָּה בָּהֶם, וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְעָלְתָה יָדוֹ עַל יַד רֵעֵהוּ”. שארית הפליטה מכל אותו אספסוף, יזכו ב”מצוות עליה לרגל” מיוחדת לגויי הארצות ומשפחות האדמה, שמטרתה אחת – להשתחוות למלך ה’ צב-אות.
הקב”ה נקרא בשם הקדוש “צב-אות”, על שם ישראל. הגויים שישרדו את מפלתם האחרונה והסופית, ייאלצו להכיר בכך שאין להם כל סיכוי להתקרב לריבונו של עולם באופן עצמאי, אלא רק דרך עם ישראל, ואת ה’ יתברך יכירו בתור: “ה’ אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה”. המילים “להתקרב לקב”ה” אינן רק “רעיון רוחני” כלשהו, אלא מציאות קונקרטית עד להחריד: רוצים גשם כדי שתוכלו לחיות ולא לגווע ברעב? כדאי לכם מאוד להגיע “כמו שעון” כל שנה בסוכות, ולהשתחוות לאלוקי ישראל. פיספסתם? נמחקתם.
ואם היינו מספיק ערניים בתפילות הימים הנוראים, אולי שמנו לב שחלק מכריע מהן בא להכין אותנו פשוט לזה: להשתחוות נכון. למשל: תפילת “עלינו לשבח” שהתמקמה כפתיח לכל עבודות היום, לפני מלכויות, זיכרונות ושופרות, ולפני סדר העבודה ביום הכיפורים. שם יש, מלבד עצם הכריעה והשתחוויה המעשית המיוחדת רק לעשרת ימי תשובה, “תחרות” גלויה בין ישראל לגויים: מי משתחווה יותר “שווה”? הרי הם משתחווים להבל וריק, ואילו אנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה! עד שלבסוף גם הם “יכירו וידעו כי לך תכרע כל ברך… לפניך יכרעו ויפולו… ויקבלו כולם את עול מלכותך”.
וכמובן, סדר העבודה של יום הכיפורים מחזיק בשיא ההשתחוויות השנתי, כאשר כל הקהל משתחווים כולם יחד, שוב ושוב, ומברכים שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כמו היו עומדים בעזרה ושומעים את השם הנכבד והנורא יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, ואומר להם “תטהרו”.
דווקא בחג הסוכות מציב בפנינו שלמה המלך בקהלת, את שאלת השאלות: מיהו אדם? הרבה תשובות לכך ניסו הגויים לתת מאז ומעולם: אדם הוא “חי-מדבר”, “חי-חושב” וכו’. וכבר ראינו לצערנו לכל אורך ההיסטוריה המשותפת שלנו איתם, שלשיטתם הדיבור והמחשבה נתונים בערבון מוגבל מאוד, וכשהם מפריעים ליצר לב האדם הרע – אין לו שום קושי להפסיק לחשוב, ופשוט לירות במי שמדבר וחושב אחרת ממנו.
אבל עם ישראל יודע שהאדם הוא “חי-משתחווה”. “צלם אלוקים” פירושו כמו “צל”, היטל של האלוקות עלי אדמות. וכמו הצל ש”משתחווה” לאדם המטיל אותו, כך האדם ביחס לאלוקיו. אדם יחיד, וקל וחומר האנושות כולה, הם “נבראים משתחווים” בהגדרה. בעל כורחם האדם והאנושות משתחווים למה שמעליהם, ובכך מגדירים את עצמם. האדם או התרבות שפרקו עול מלכות שמים כביכול, רק החליפו סטטוס: במקום להיות “צל-ם אלוקים” נעשו צל-הבל וריק, המליכו עליהם דמיונות כוזבים, ואליהם הם כורעים, משתחווים ומתבטלים.
ואילו אנחנו עמלים כחצי תשרי לברר ולבנות את כוח ההשתחוות שלנו לאבינו מלכנו, מקור החיים. ובחציו השני, בחג הסוכות בע”ה “נעלה ונראה ונשתחווה לפניך”, ונשאב שמחת רוח הקודש, המחברת גשמיות ורוחניות. “שאתה הוא אלוקינו – משיב הרוח ומוריד הגשם – לברכה!”
amirduman@gmail.com
