רותי ומשה (שמות בדויים) חלמו על משפחה חמה ומלוכדת. כשהבן הבכור התחתן, הם קיבלו את כלתם החדשה באהבה. בתחילה הכול נראה טוב. לאט לאט, התחילו לשים לב לשינוי. היא הייתה נחמדה, אבל תמיד הרגישו שצריכים להיות זהירים מולה. הם חשבו שזה יעבור במשך הזמן והשתדלו להבין אותה וללמד זכות. הרי היא נשואה לבן שלהם והם מקבלים אותה כחלק מהמשפחה.
לתחושת הבטן הלא נוחה, הצטרפו הוכחות: הבן שתמיד היה קרוב אליהם, התחיל להתקשר אליהם בתדירות נמוכה יותר. המפגשים עם הנכדים התמעטו, ובכל פעם שניסו לקבוע, אשתו מצאה סיבה אחרת לבטל.
הוא כבר כמעט לא מגיע לאירועים משפחתיים ותמיד מוצא סיבה משונה לכך. בשיחות קצרות איתו, הם הבחינו שהוא חושש לדבר בחופשיות, כאילו כל מילה נשקלת. נראה להם שהוא חושש לשתף ואולי גם היא לא מרשה לו לשתף.
רותי התקשרה אליו לעבודה (כי אולי בבית הוא לא יענה לה) ושאלה בעדינות, מה קורה. למה הוא מתרחק מהם. הוא ענה בהיסוס והיא הרגישה שנבנית חומה ביניהם. ההורים כאבו את הריחוק של הבן ושל הנכדים שגדלים רחוק מהם.
ההורים הגיעו אלי שבורים. הכאב כפול: מצד אחד דאגה עמוקה לילד, ומצד שני תחושת דחייה וחוסר אונים.
בפגישה, הם ביטאו כעס גדול כלפי אשתו, שלתחושתם היא “שולטת בו”, וגם כלפיו שהוא מוותר על עצמו. “היא ניתקה אותו גם מכל המשפחה ומהחברים שלו. הוא הסביר לנו שהוא צריך לעזור הרבה בבית, כי חשוב לו שהיא תהיה רגועה ולא תכעס. הוא ניסה לסנגר עליה בכל דרך ואמר שהיא אמא נהדרת לילדים. אמרנו שאם היא אוהבת את הילדים, למה היא מונעת מהם את כל המשפחה? מה היא מרוויחה? זה לא אומר להתרחק רגשית מההורים. זה לא או- או. זה גם וגם. ברגע שהטלפון שלו צלצל, מיד אמר שהוא חייב לנסוע הביתה שהיא לא תחשוד שהוא אצלנו. את מבינה כמה זה נורא? כמה כואב?…” .
הם רצו להתקשר לאשתו ולהוכיח אותה. אמרתי להם שאז תהיה לה הצדקה יותר גדולה להתרחק מהם וחבל. הם רצו “לפתוח לו את העיניים”, כמה שהיא נוראית וחסרת לב. “תהיו חכמים ודברו איתו רק עליו. יש לו אחריות אישית מחויבות לבטא את עצמו בזוגיות ולא להתבטל מולה”, אמרתי.
הם ניסו להבין איפה הם טעו שגידלו ילד כזה מרצה. אמרתי להם שאין מקום לרגשות אשמה. הם עשו את הכי טוב שידעו, מתוך כוונות טובות באותו זמן נתון. זו התמודדות ואחריות של הבן עם עצמו. הם התעניינו, איך בכל זאת שומרים קשר עם הבן, למרות המצב, כדי לא לאבד אותו. הם חוששים להתקשר אליו שמא יתרחק מהם עוד יותר. הם ציפו ממני לשביב של תקווה…
דיברנו על כך שצריך לעת עתה לקבל את העובדה המורכבת הזאת, למרות הכאב. הם התחזקו מההבנה שהם הורים בכל מצב וחשוב לשמור על ערוץ פתוח איתו, עד כמה שניתן. שיידע שההורים חושבים עליו והוא רצוי ואהוב. “גם ככה קשה לו מול אשתו. חשוב שירגיש שאתם שם בשבילו, תמיד”.
“אם הוא מתנתק, אתם לא מתנתקים. גם אם הערוץ ביניכם קטן או חד־צדדי. חשוב לשלוח הודעות כמו “מתגעגעים אליך” , “אתה הבן שלנו בכל מצב..”. אפשר וכדאי לומר לו שרוצים לראות אותו שמח ומכיוון שקשה לו, כדאי שיקבל עזרה מקצועית באופן אישי”. ( כי בזוגיות רעילה, בד”כ, טיפולים זוגיים, אינם יעילים.)
בנוסף, חשוב לשלוח ברכות יום הולדת, גם לכלה. ברכה לחגים ומתנות קטנות לנכדים, גם אם היא לא תסכים לקבל מכם. ברבות הזמן, הנכדים ירגישו שאתם לא מוותרים עליהם.
תדאגו לעצמכם. יש לכם ילדים ונכדים נוספים שצריכים אתכם. הכוחות שלכם, הם העוגן של כל הילדים וגם של הבן הזה שכנראה יצטרך אתכם בבוא הזמן.”
ואני תפילה לבורא עולם שתכלה שנה וקללותיה. שבני הזוג ילמדו מהי זוגיות, יעבדו על מידות ודרך ארץ, מתוך ענווה ויכוונו את עצמם לחיבור זוגי שהוא גם חיבור אלוקי.
תחל שנה וברכותיה!