נכון, זה עדיין לא המדור הכלכלי של “באהבה ובאמונה”, אבל באתי להזכיר נשכחות לצורך חשוב. תוספת היוקר לא קיימת במדינת ישראל כבר עשרים שנה, וזה למען האמת – מצוין. בקצרה: הרעיון של “הסכם תוספת יוקר” כשמו כן הוא: תוספת תשלום שהמדינה חייבה את המעסיקים במשק (אחרי מו”מ עם ועדי העובדים הגדולים או “ההסתדרות”) להוסיף כאחוז מוסכם למשכורות העובדים, בגלל – ובכן – היוקר…
כפי שנאמר במשנה האחרונה במסכת סוטה, אחד מסימני ה”עקבתא דמשיחא” הוא ש“היוקר יאמיר”. קראו לזה “אינפלציה”: ירידת כוח הקנייה של הכסף. אותה משכורת הספיקה לפחות ופחות מוצרים, משום שהכול התייקר ללא הרף: דירות, מילקי וקוטג’ למיניהם, וטיסות לחו”ל… אך מעת שהושגה שליטה סבירה בתנודות השוק, והאינפלציה השנתית ירדה הרבה מתחת ל6-9%, תודה לא-ל ולשלוחיו הנאמנים, ירדה “תוספת היוקר” מ”גדולתה” (בזמנו לא הייתה מהדורת חדשות שלא נשמעו בה המילים ה”מקודשות” הללו). מדוע? משום שאם אין “יוקר” של ממש, וערך הכסף מחזיק מעמד לא רע ואיננו נשחק, אז אין צורך בתוספת מלאכותית גורפת שאין לה הצדקה כלכלית. עד כאן המשל.
לעומת זאת, יש “יוקר” אחר שאיתו אנו מתמודדים גם בעשרים שנה האחרונות, והוא רק הולך ומתחזק. כדי להבין זאת, אבקש שנשים לב למילים “היוקר יאמיר”, ונראה שזו כמעט כפילות: יק”ר הוא שורש המתאר כובד משקל, כבוד (“עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו”, “חפץ ביקרו”), וגם אמ”ר נושא משמעות של גובה והתרוממות, כפי שקראנו בפרשה הקודמת: “אֶת ה’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹוקִים… וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה… וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת”, פסוקים שחביבים עלי מאוד באופן אישי…
אם כן מוזר לכאורה: כיצד קורה ששתי מילים של “ריבוי ערך”, מתארות מצב של נפילת ערך? אבל מוריי ורבותיי, התשובה פשוטה מאוד: “ערך” אין פירושו “שווי אבסולוטי”, אלא הוא שם נרדף ל”יחס”. “ערך” במהותו הוא דבר יחסי: “וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן: עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן.” אז כמה שווה הכסף שלך? תלוי ביחס למה, תלוי בהיצע וביקוש, ובעוד משתנים. לכן כאשר, למשל, קיים “ביקוש כבד” לדירות או לרכב יד שנייה, אזי “המחירים מאמירים” ומרקיעי שחקים ב”יחס ישר” לביקוש, וב”יחס הפוך” – הכסף הקיים “מאבד ערך”.
ועכשיו העיקר: כשאנחנו זועקים לאבינו מלכנו בתפילות הימים הנוראים – “תן כבוד, ה’, לעמך!” – מה פירוש הדבר? אפשר אולי להבין שכבוד ישראל וכבוד שמים במצב לא מזהיר. יש “פיחות” במטבע האלוקי, חלילה, שם שמים ושם ישראל התחלל והוזל בשנה החולפת ובתקופה האחרונה, מכל מיני סיבות, פנימיות וחיצוניות. לכן אנו מתפללים ומבקשים ממנו יתברך “מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך“. יש בהבנה זו צד אמיתי.
אבל האמת לאמיתה היא לא כך! בראש השנה אנו ממליכים ומכריזים בוודאות “כי אתה אלוקים אמת ודברך אמת וקיים לעד” – אמת שאיננה “בערך”, ולא “יחסית”, אלא מוחלטת ונצחית, שאין בה פגם, ולא חילול או נפילת ערך, לעולם ועד.
“תוספת היוקר” והכבוד האלוקי של “כבוד לעמך, תהילה ליראיך… שמחה לארצך וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך” – איננה באה רק למלא חיסרון ופגם או חילול השם, חלילה. זוהי תוספת של גילוי וברכה, של חידוש גמור ושפע אינסופי ממקור הברכה העליונה: “פקודת ישועה ורחמים משמי-שמי קדם”. כשמלכות ה’ מתגלה על ישראל היא מגדילה הכול, מברכת ומחייה הכול, לא על חשבון ערך אחר, ולא בתמורה ויתור על איזשהו כוח מכוחות החיים והמציאות.
וזהו כוח התשובה מאהבה שמהפכת כל דין לזכות ורחמים, וממתיקה הכול בשורש השורשים. יהי רצון שיחדש ה’ עלינו ועל כל ישראל שנה טובה ומתוקה.
