“אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה: “וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִיוֵּר בָּאֲפֵלָה”. וכי מה איכפת ליה לעיוור בין אפילה לאורה?! עד שבא מעשה לידי – פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין”. (מגילה כ”ד)
באמת, לרבי יוסי יש קושיה טובה בפסוק: מהו המשל? צריך היה הכתוב לומר “כאשר ימשש העיוור” – ותו לא, שהרי האפלה אינה מוסיפה כל קושי לעיוור.
אבל לנו יש קושיה חזקה יותר – על רבי יוסי עצמו! וכי בשביל זה “הצטער כל ימיו”?! מה כל כך קריטי בזה? אלא אנו מבינים שצ”ח הקללות שבפרשתנו אינן רק “עונשים”, אלא שלבים בכפרה ובתיקון העתידי, שבזכותם תבוא גאולה שלמה. ואם איננו מבינים את עומק ה”קללה”, גם לא נבין מה היא באה לתקן ולפעול בנו. ואם איננו מבינים את מצבנו, אנו עלולים לפספס את התיקון הראוי לשלב הזה, ולסבך את המהלך כולו בסיבוכים מיותרים, חלילה! ואם ראינו שהתורה נקטה בלשון תמוהה: ‘כעיוור באפלה’, מרגיש רבי יוסי שהוא מוכרח לעשות כל מאמץ לפענח את הסוד שאינו מרפה ממנו כל ימיו!
ובאורח פלא, מגלה רבי יוסי על בשרו את התשובה. לא רק ‘פעם אחת ראיתי סומא ואבוקה בידו’, אלא “פעם אחת הייתי – אני! – מהלך באישון לילה ואפלה”. רבי יוסי בעומק חשכת הגלות, מרגיש במבוי סתום, באובדן דרך. “איני רואה דבר, איני רואה דבר”… ולפתע – אור במרחק! יש תקווה! אולי בית, אולי חלון? ממהר רבי יוסי לכיוון האור, נכשל וקם, קם ונכשל, “שבע יפול צדיק וקם”. עד שמתקרב אל האור, והנה – אדם ובידו אבוקה! ויהי אור! אבל האדם עומד, לא זז.
- ‘מדוע אינך בא?’
- ‘אינני רואה לאן’.
- ‘והלוא אבוקה בידך?!’
- ‘אבל החושך בפנים, עיוור אנכי…’
ורבי יוסי נדהם: מה זאת עשה אלוקים לנו? ‘אבוקה זו למה לך, בני? למה היא אצלך? מדוע נתנה רבש”ע בידך, שאינך יכול להשתמש בה, ולא בידי? למה אני, הרואה, מהלך כסומא באפלה, ואתה הסומא – אוחז באור מבלי שתוכל להשתמש בו? עולם הפוך!’
- ‘סליחה רבי, אבל אני לא מאיר עבורי, אני אוחז את האור כדי להאיר בו לך…’
- ‘מה? אבל הלוא אילו היה האור אצלי הייתי בא להאיר ולעזור לך?’
- ‘סליחה רבי, שוב, אבל חוששני שאילו היה האור אצלכם, לא הייתם טורחים לבוא ולחפש אותי ושכמותי. הייתם מאירים לעצמכם וממשיכים הלאה… אבל אני מאיר לכולם, ובכך עוזר גם לעצמי, שבני אדם באים לאורי ומצילים גם אותי עם עצמם’.
רבי יוסי מבין שאפשר להיות עיוור, בהסתרה, אבל הקללה מגלה שגרוע מכך – “הסתרה שבהסתרה”: ממשש בצהריים כסומא באפלה, שלעולם לא יתפוס את “יתרון האור”, גם כשיאחז בו בידו. כי לכאורה מהי התקווה והתרופה לחושך? “אז תיפקחנה עיני עיוורים!”, “אז ייבקע כשחר אורך!”, והכל יסתדר באופן נפלא, לא? בטח, אבל מה אם לקב”ה יש תוכניות אחרות, מסוג של “בעִתה אחישנה”, “קמעא קמעא”, “אתחלתא דגאולה”? דווקא המצפים ל”ישועה שלמה” עלולים להיות אלו שממאנים לקבל כל מהלך הדרגתי ושוכחים ש”החושך מבפנים” גם אצלם, ושהגאולה מכוונת לתיקון הכל, ולתיקון הכלל. וגם עם אבוקה בידם יכריזו: ‘כמה נורא החושך כל עוד לא יאיר היום!’ (ובאבוקה ישתמשו לצרכי דת ומסורת פרטיים אולי). “מי עיוור? – כי אם עבדי…!”
דווקא אלו העיוורים ה”אותנטיים”, שיודעים שהחושך בתוכם, יש להם כוח לא להתפתות למקסמי אור חיצוני, מחד, ומאידך – לתת אמון בהארה פנימית, שיכולה להיות פרטית רק אם היא קודם כל כללית. אלו יהיו בעלי תשובה שמעלתם תגדל מצדיקים גמורים. הם ידליקו את האור בתוכם, לא רק בשביל עצמם, אלא בעבור כל מי שיוכל לראות ולהושיע את הכל דווקא.
amirduman@gmail.com
