(המאמר פונה, גם כלפי זוגיות בעייתית של הבת.)
זוג הורים פנו אלי במר ליבם. “יש לנו בן נשוי כשנתיים שלאחרונה, אנחנו רואים אותו כבוי. הוא פחות מגיע אלינו, פחות מדבר ואנחנו מאד דואגים לו. כששאלנו בעדינות, למה הוא נראה ככה, אז הוא רק רמז שקשה לו עם אשתו. הבן שלנו מאד עדין ונראה לנו שהוא מרצה את אשתו, רק כדי שלא יהיה מריבות ביניהם. הוא לא רוצה להדאיג אותנו, אז הוא אומר שיהיה בסדר. אבל אנחנו מרגישים שזה מצב שמחמיר יותר ויותר. כי היא כמעט שלא מגיעה אלינו יחד איתו וגם איננו נפגשים עם הנכד הקטן שאנחנו כל כך מתגעגעים אליו.
אנחנו לא יודעים כיצד להתנהג ופוחדים לקלקל שמא אח”כ גם לא נראה את הבן שלנו. אנחנו לא נרדמים בלילה מרוב צער וגם מתווכחים על זה. בעלי אומר שצריך להעמיד אותה ואותו במקום ולדרוש מהבן ללכת לטיפול זוגי. אני פוחדת שנפסיד את הבן שלנו. כי יש לנו הרגשה שאשתו שולטת עליו. מה עושים?”
המקרה הזה כדוגמא, מעלה שאלה שמטרידה הורים רבים: איך נכון להתנהג, כאשר רואים את הבן, בתוך זוגיות בעייתית. מצד אחד, הלב נשבר. מצד שני, ברור שכל התערבות ישירה, עלולה להפוך לבומרנג ולפגוע בקשר של הבן עם ההורים.
הגבול בין דאגה להתערבות עדין מאוד. מותר להורים לשאול ברגישות איך אתה מרגיש. אבל אסור להם ללחוץ עליו לקבל החלטות. גם אם הבן ישתף, עדיין אין ההורים שותפים בדינמיקה הזוגית של הזוג. אם ההורים יציעו לבן כיצד להתנהג עם אשתו, זה מזיק משתי בחינות: הם לא נמצאים בסיטואציות וברגשות שיש בקשר הזוגי הבעייתי, ודבר נוסף וחשוב, הם משדרים לבן שהוא חלש ולא מסוגל ולכן הם לוקחים אחריות עליו. הכלל הוא: האחריות על הזוגיות תמיד נשארת של בני הזוג עצמם.
ישנם כמה עקרונות שעשויים לעזור להורים, ביחסם לזוגיות הבעייתית של הבן:
- חשוב לתת לבן תחושה שבית ההורים, הוא חוף מבטחים. המשמעות היא שהבן צריך לדעת שתמיד יש לו בית לחזור אליו מבחינה רגשית. מקום של קבלה ותמיכה, בלי ביקורת על אשתו ובלי שיפוטיות. זה מעניק לו כוח להתמודד מבפנים, במקום להחליש אותו. אם הוא משתף בהתנהגות קשה של אשתו כלפיו, לתת מקום ולהכיל את רגשותיו ולכל היותר לשאול אותו, מה הוא רוצה או חושב לעשות עם המצב.
- השיח עם הבן צריך להיות מחזק. במקום עצות ישירות. במקום לומר לו מה לעשות, אפשר להעניק לו אוזן קשבת ומילים שמחזירות לו את האחריות על חייו. כשאומרים לו: אנחנו מאמינים בך וביכולת שלך לנהל את חייך, אם תרצה נחשוב יחד, הוא לא מרגיש שמנהלים אותו, אלא מקבל לגיטימציה למצוא בעצמו את הדרך. אם הוא חושש לעשות צעד כל שהוא, מתוך הפחד שהמצב יהיה גרוע יותר, אפשר להמליץ על ייעוץ זוגי שבו יבין את עצמו ויקבל עוצמה אישית, ומתוך כך הוא יקבל החלטות מעשיות שקולות.
- לשמור על יחסים מכבדים כנים עם הכלה. היא חלק מהמשפחה וצריכה להרגיש שהיא רצויה על הורי בעלה. גם אם קשה, חשוב להקפיד על שיח כללי נעים ולא מתערב. יחס מכבד כלפיה, מאפשר לבן להרגיש חופשי ולא להיקרע בין ההורים לבין אשתו. אחרת הוא עלול להתרחק דווקא מההורים, כדי להגן על הזוגיות שלו. מפני שתהיה לה הצדקה לומר לו שהוריו מתערבים והורסים את הקשר ביניהם, כך שהניתוק יקרה ויהיה כואב יותר.
- חשוב שההורים יפנו לעצמם זמן שבו יבטאו את הקשיים הרגשיים שלהם ביחס למערכת היחסים בין הבן לאשתו וכלפי הגעגועים אל הנכד. הם זקוקים לתמיכה הדדית כאשר שניהם שותפים יחד בכאב ובתסכול ושאין לאל ידם להושיע את הבן.
- במצבים כאלה של חוסר אונים, טוב שגם ההורים יקבלו ייעוץ כיצד לנהוג. שמא מרוב צער וכאב, הם יתפרצו כלפי הכלה והנזק במשפחה יהיה גדול יותר.
הורים יכולים להיות מקור אדיר של כוח ותמיכה. אבל זה דורש איפוק, הקשבה ויכולת לשחרר שליטה. ככל שהם ישמשו עוגן רגשי ובית בטוח לבן שלהם, כך יאפשרו לו לגדול, להתפתח ולקחת אחריות על חייו הזוגיים.
(אם ברור שהזוגיות של הבן או הבת היא רעילה וקיצונית, יש צורך בייעוץ וטיפול לגופו של מקרה.)